לפחד אין מרחק. תושבי תלמי־אליהו, שדה־ניצן, צוחר ואוהד יודעים זאת היטב. בבוקר 7 באוקטובר, איש לא עמד עם סרט מדידה כדי להבחין בין מי שהמרחק מביתו לגבול עזה הוא שבעה קילומטרים, ובין מי שגר במרחק שבעה קילומטרים וחצי מהגדר. היישובים הללו פונו, וחיי התושבים ופרנסתם נפגעו. ובכל זאת, כשישראל שרטטה את גבולות "חבל התקומה", הם נותרו בחוץ.
ארבעת היישובים הללו, שמשתייכים למועצה האזורית אשכול, שוכנים במרחק 7.5 עד 8.5 קילומטרים מהרצועה. חוק השיקום ממרץ 2025 העניק מעמד מיוחד ליישובים שבטווח שבעה קילומטרים בלבד, ובכך שרטט קו חד בין שכנים שחלקו חוויה קשה ודומה. בעתירה לבג"ץ ביקשו נציגי היישובים לצרפם לרשימה או לבטל את ההגדרה. מדוע, טענו, כאבה של משפחה אחת מזכה בשיקום מיוחד, ואילו כאבה של משפחה שמתגוררת מאות מטרים ממנה אינו מזכה?
לחיזוק טענתם הציגו העותרים את סיווגם הממשלתי כיישובים בעלי "פגיעה חריגה", בדומה לחלק מיישובי חבל התקומה. מועצת אשכול תמכה בהם והבהירה כי שירותי החינוך, הבריאות והקהילה מתמודדים עם אותם אתגרים משני צידי הקו המדובר.
הכי מעניין
המדינה מצידה השיבה שההבחנה אינה מקרית אלא נשענת על שיקולים מקצועיים, ובהם שני עשורים של איום ביטחוני, טראומה מצטברת, היקף ההרס ומשך הפינוי, שהיו משמעותיים יותר בתוך שבעת הקילומטרים. לצד זאת היא טענה שהיישובים המדוברים לא ננטשו. ליישובי "העוטף של העוטף" גובשה תוכנית שיקום בהיקף כולל של כ־1.8 מיליארד שקל לארבע שנים.
בג"ץ דחה את העתירה פה אחד, בלי הוצאות. השופט אלכס שטיין קבע שמדובר ב"שוני ענייני" ולא באפליה פסולה; הנשיא יצחק עמית הכיר בקושי אך הזכיר שכל גבול יוצר מקרים כואבים משני צדדיו; השופט עופר גרוסקופף מצא "מידה לא מבוטלת של צדק" בטענות העותרים, אך הבהיר שהתערבות בחוק הכנסת דורשת עילה חוקתית, ולא די בטענה לחוסר סבירות.
בהכרעה הזו מסתתרת אמת עמוקה על טבעו של החוק. גם ההלכה היהודית בנויה על "שיעורים" – כזית וכביצה, ארבע אמות וארבעים סאה. וכי מה משתנה בין טיפת המים שלפני השיעור לטיפה שאחריו, או בין סוף האמה הרביעית לתחילת החמישית? שום דבר כמעט. אבל בלי שיעור אין כלל. "הגדרה" מלשון גדר, והיא חייבת להיעצר בנקודה כלשהי.
מהגבול המשפטי של חבל התקומה לא נגזר שמי שמחוצה לו לא סבל. הקיום האנושי מתנהל במציאות רציפה ועמומה, שאינה מכירה בקווים החדים שאנחנו כופים עליה. אין בטבע נקודת מפנה מוחלטת בין ילד למבוגר, בין קרוב לרחוק, בין מעט להרבה. ואף על פי כן, אנחנו לא יכולים לחיות בעולם שבו כל הכרעה מחייבת דיון מחודש וכל הבחנה נותרת פתוחה למשא ומתן. כדי לכונן חברה אנחנו מוכרחים להגדיר קריטריונים, לחתוך את הרצף, להציב קווים ולהכריז: עד כאן הדין כזה וכזה, מכאן ואילך הדין משתנה.
השרירותיות המסוימת של הגבול איננה פוגמת בצדק, אלא מהווה תנאי לקיומו. הגבול מגביל את החירות, אבל גם מאפשר אותה: הוא מחלץ אותנו מערפל חוסר הוודאות ומן הצורך האינסופי להכריע בכל מקרה מחדש. דווקא הוויתור על צדק מושלם בכל מקרה פרטי מאפשר סדר צודק במישור הכללי. הכלל לעולם יהיה גס יותר מן החיים, קצת עיוור למורכבות שלהם, אבל בלעדיו החיים המשותפים יהיו בלתי אפשריים. מחיר הוודאות הוא מידה של שרירותיות; החוכמה היא להבחין בינה ובין שרירות לב שלטונית.
טורים נוספים של יהודה יפרח


