הכחשה היא אולי הסם המסוכן ביותר שחברה יכולה להלעיט בו את עצמה. היא מאלחשת את הכאב, משתיקה את האזעקות, ומשחררת אותנו מהצורך לקבל החלטות קשות. היא לא פותרת את הבעיה, רק מעצימה את האשליה שאפשר לחיות איתה בשלום. הכול לכאורה עובד, עד הרגע שבו המציאות נושכת והמחיר מתגלה כבלתי נסבל.
צרפת למשל. בשבוע האחרון התמלאה העיתונות הישראלית במאמרים על ההתפרעויות האלימות בעריה. את התמונה הגדולה אפילו השמאלנים אצלנו רואים: האירופים חדלו ללדת ילדים ושקעו באידיאולוגיית פרוגרס, וכדי להחזיק את גלגלי הכלכלה פתחו את השערים להגירה מוסלמית המונית. מי שזרעו רוח קוצרים את הסופה: הרפובליקה הצרפתית המפוארת מתפוררת, האסלאמיזם הרדיקלי פוער את לועו, והיבשת צועדת בעיניים פקוחות אל עתיד של עימותים אתניים, אולי אפילו מלחמות אזרחים.
אבל מה שרואים מכאן לא רואים משם. כשמעיינים בלה־מונד ובלה־פיגארו או צופים במהדורות החדשות של ערוץ TF1, מוצאים דיווחים נרחבים על הצתות, ביזה ואלימות קשה, אבל הסיפור המרכזי שהם מספרים הוא על מחאת תלמידים, משבר כלכלי ואובדן אמון של הדור הצעיר. העיתונות הצרפתית חיה בהכחשה. אנחנו רואים את מה שהצרפתים מסרבים לראות, אך כמותם – ממאנים לראות את נגעי עצמנו.
הכי מעניין
באחד הערבים השבוע זפזפתי בין שישה ערוצי חדשות בינלאומיים מובילים. בשלושה מהם שודרו, באותה שעה רנדומלית, כתבות על אלימות יהודית ביהודה ושומרון: צילומים של רעולי פנים בציציות מיידים אבנים, עצי זית בוערים, פלסטינים מוכים, עיתונאים מותקפים. באולפנים ישבו פרשנים וניסו להסביר כיצד מדינה דמוקרטית, המתהדרת בצבא מוסרי ובשלטון חוק, מאפשרת לכנופיות אלימות לפעול כמעט באין מפריע.
מתבקש לטעון שהתקשורת העולמית מוטה נגד ישראל, וזה נכון. אבל הטענה הזו איננה מכבה את האש הבוערת במטעי הזיתים, ולא מעלימה את סימני המכות מגופה של הצלמת האמריקנית היידי לוין. גם בלי תיווך התקשורת הבינלאומית, אפשר להיכנס לקבוצת "חדשות אנ"ש" ולקרוא יום־יום על הברוטליות שבחורינו המצוינים גאים בה.
הבעיה היא שהעולם לא מסתפק בגינוי מוסרי, הוא שולח גם חשבון. המכון למדיניות העם היהודי השיק לאחרונה מפת סנקציות עולמית. השבוע תועדו בה 139 סנקציות, מגבלות וצעדים מדיניים ב־64 מדינות וישויות. לא הכול נולד בעקבות האלימות ביו"ש; גם המלחמה בעזה הייתה זרז לרבות מהיוזמות הללו. אבל האלימות בגבעות מוסיפה מכליות של דלק למדורה, משאירה את האזור ערב־ערב במרכז הכותרות הבינלאומיות, ומספקת תחמושת קטלנית לאויבינו. גם ידידינו הטובים מתקשים כבר להגן עלינו.
עוד כתבות בנושא
אנחנו מדינה קטנטנה שתלויה בעולם לחלוטין: בסחורות, בשת"פים, במה לא. בכלכלה אין קו ירוק, והסנקציות אינן נעצרות במחסום חיזמה. פגיעה בקשרים מדעיים, במסחר, בהשקעות וביחסים המדיניים מאיימת על הביטחון הלאומי של הישראלים כולם. אם ישראל תהפוך למצורעת כמו איראן או צפון קוריאה, מצבנו יהיה רע ומר.
כמו הצרפתים, גם אנחנו המתנחלים חיים בהכחשה. סקר שערך מכון "מאגר מוחות" מגלה פער מדהים בין תפיסת המציאות של המתיישבים ביו"ש ובין זו של ישראלים אחרים. 75% מהנשאלים בהתיישבות משוכנעים שלא קיימת תופעה רחבה של אלימות יהודית כלפי פלסטינים; מבחינתם הכול עלילה אנטישמית. באותו סקר, 80% מתושבי יו"ש מתנגדים לפגיעה פיזית בפלסטינים, 77% מתנגדים לפגיעה ברכוש, ו־86% תומכים בכך שרק כוחות הביטחון יפעילו כוח יזום.
מהסקר עולה שרוב המתיישבים מתנגדים לאלימות, אפילו יותר משאר הישראלים. אבל הנתונים מצביעים על מלכודת פסיכולוגית: אנחנו מתנגדים למעשים, ובה בעת מסרבים להכיר בתופעה. אולי כי ההכרה מחייבת אותנו להתעמת עם נערים שגדלו בקרבנו, עם שכנים מבית הכנסת, ובעיקר להביט במראה ולהודות שבשם אהבת הארץ הענקנו חסינות לרעיונות רעילים מוסרית.
אנחנו שוכחים שלאלימות אין גדר והיא מתפשטת כמו סרטן. מי שהתרגל להכות עיתונאית מבוגרת, לשרוף רכבים ועצי זית בכפר, וליידות אבנים על ג'יפ צבאי, לא יגביל את עצמו לפלסטינים. מחר הוא עלול לנקב את צמיגיו של שכן שהעז לבקר אותו, לנפץ חלון של פלוני המשרת בשב"כ, או לשרוף את הרכב של ראש המועצה שפרסם גינוי. אם לא נעקור את הגידול האלים כשהוא קטן, במוקדם או במאוחר המראות בצרפת יגיעו גם אלינו. אנרכיה איננה מתחילה בקריסת שלטון החוק, אלא בשחיקה השקטה של האכיפה. היא מתפתחת כשצעירים מגלים שהכוח שבידיהם גדול מהחוק שמעליהם. שאין דין ואין דיין, ואיש הישר בעיניו יעשה.
הכשל הזה חונה אצל הממשלה. בסרטונים, בעדויות ובפרסומים גלויים ברשת יש אינספור ראיות לעבירות, אבל שיעורי הפענוח וההעמדה לדין מגוחכים, כי השוטרים מבינים שהגשת כתבי אישום ביו"ש תפגע בקידום שלהם. המשטרה לא תחקור בלי שראש הממשלה והשר לביטחון הפנים יבהירו לשוטרים שקידומם לא ייפגע אם יאכפו את החוק.
החוק כהמלצה
מי שעוד חיים בלה־לה־לנד של הכחשה הם אחינו החרדים. על פי סקר שערך שמואל רוזנר, 70% מהחרדים משוכנעים שהציבור שלהם תורם לכלכלה כמו מגזרים אחרים; רבע מאמינים שהוא תורם אף יותר. 97% מהחרדים בטוחים שהם מופלים לרעה כלכלית. איך זה מסתדר עם העובדה שהחרדים מקבלים הרבה יותר ממה שהם משלמים? לא מסתדר. ככה זה בהכחשה.
ההכחשה לא נובעת מרוע; היא מגינה על הזהות. אם הדרך החרדית הבדלנית מפומפמת כדרך היחידה לחיים ראויים, קל להבין מדוע אברכים משוכנעים שהם נושאים על כתפיהם נטל כבד. אבל את המציאות כל הפלפולים הללו לא מעניינים. המציאות דורשת מס הכנסה למדינה ולוחמים להגן על הגבולות.
צה"ל מדווח על מחסור של כ־12 אלף חיילים, אלפים מהם בתפקידי לחימה. אחרי שבעה באוקטובר למדנו בדרך האיומה ביותר שאי אפשר לבסס את ביטחון היישובים רק על גדרות, מצלמות וכיתות כוננות. בין האזרח לאויב חייב לעמוד צבא. הצבא זקוק לחיילים, ובלי גיוס חרדים אין דרך לעמוד במשימות מבלי לשחוק עד דק את כוחות המילואים.
על פי נתוני צה"ל שנחשפו השבוע, כ־110 אלף ישראלים מוגדרים כיום משתמטים משירות צבאי, לעומת כ־75 אלף בתחילת השנה. 80 אחוזים מהם חרדים. מעולם לא היה במדינת ישראל מספר כזה של אזרחים המצפצפים על החוק ושמים ללעג ולקלס את המושג "משילות".
גם כאן המחדל רשום על שם הממשלה. בשלושת החודשים האחרונים נעצרו רק 14 משתמטים במפגשים אקראיים עם המשטרה, ואילו 143 אחרים שוחררו לדרכם. מבצע אכיפה משותף לצה"ל ולמשטרה נדחה פעמיים, לאחר שהמשטרה דרשה מאות חיילים לתגבור. צה"ל השיב שאין בידיו כוח האדם הדרוש, ושהאחריות לשמירת הסדר הציבורי מוטלת על המשטרה. הצורך באבטחה מסיבית ללוכדי עריקים נובע מהאלימות שמפעילים תומכי העריקים. שימו לב לאירוניה: אין מספיק חיילים כדי לאכוף את החוק על מי שאמורים להיות חיילים.
שתי התופעות, האלימות ביהודה ושומרון וההשתמטות ההמונית, נראות כאילו הגיעו מעולמות שונים, אבל הן ביטויים של אותו שבר. בשתיהן קהילות מאורגנות מצליחות, מטעמים אידיאולוגיים ופוליטיים, להתייחס לחוק המדינה כאל המלצה. בשתיהן הקבוצות חיות בהכחשה עמוקה. בשתיהן הממשלה מהססת להתעמת עם שותפיה המחזיקים במפתחות הקואליציה.
על מזבח הטהרנות
גם לשמאל הישראלי, אותו "שבט לבן" משכיל וליברלי, הבטוח בצדקתו ובעליונותו המוסרית, יש הכחשה מפוארת משלו. הוא יודע לזהות את מחיר הקנאות אצל אחרים, אבל מתקשה להבחין ברגע שבו ההתנגדות לנתניהו חדלה להיות עמדה פוליטית והופכת לדת קנאית, שבה כל פשרה היא כפירה וכל שיתוף פעולה הוא בגידה. לחוסר האמון בנתניהו יש סיבות כבדות משקל, אבל כאשר הפסילה האישית נעשית מוחלטת עד שגם שותפות מוגבלת לקידום גיוס, להשבת המשילות או לתיקון מערכות המדינה הופכת פסולה מוסרית, מתעוררת השאלה אם האחריות הלאומית לא הוקרבה על מזבח הטהרנות והצדקנות.
מערכת המשפט, המוסד שהמחנה הליברלי נושא אליו עיניים, גם היא חיה בהכחשה: האמונה שבכוחם של פסקי דין לפתור משברים שזקוקים למנהיגות פוליטית עם לגיטימציה ציבורית. עדותו של אביחי מנדלבליט למשל, חושפת שאלות מטרידות על תרבות ארגונית של ביטחון עצמי מופרז ופיקוח חסר. האיש שהבטיח כי בפרקליטות הפכו כל אבן ובחנו כל פיסת מידע, תיאר תמונה של תהליך רשלני בתיק הכי רגיש ציבורית. האם רשות המקדשת ערכים כמו טוהר מידות ואחריות ציבורית מסוגלת להפנות את אותן דרישות גם לעצמה? וכמובן היועצת המשפטית לממשלה, שהפכה לדובי לא־לא, ושהגורם היחידי שמסוגל עדיין לרסן אותה הוא, למרבה האירוניה, בית המשפט העליון.
הטרגדיה הישראלית היא שכל שבט נעשה מומחה בזיהוי ההכחשות של יריביו, ועיוור לחלוטין למחיר ההכחשה שלו עצמו. לקראת יום הבוחר, המשימה שלנו היא קודם כול להסתכל פנימה ולשאול האם אנחנו עומדים בסטנדרטים שלנו עצמנו.
לעוד טורים של יהודה יפרח
