"מה עשית לנו? מה עשית לעם הזה?", צווחה ח"כ טלי גוטליב באולם בית המשפט המחוזי בירושלים, כאשר היועמ"ש לשעבר אביחי מנדלבליט התייצב השבוע למסור את עדותו. נתניהו הכריז בכניסה כי "האמת יוצאת לאור", והתיישב במקומו באולם הצפוף והטעון.

בין עורכי הדין התלהט עימות. הסנגור עמית חדד הטיח באנשי התביעה שהם "הפילו את היועץ המשפטי בפח". "הפרקליטות לא נאשמת פה", השיבה לו התובעת יהודית תירוש. אחד הנוכחים צעק לעברה שבקרוב היא דווקא תהיה הנאשמת. בשלב מסוים נאלצו השופטים להפסיק את הדיון ולכנס את הצדדים בלשכתם.

המראה היה כמעט סוריאליסטי: האיש שאישר את העמדתו לדין של ראש ממשלה יושב על דוכן העדים, וסביבו מתנהל משפט נוסף, לא רשמי, על התנהלות מערכת אכיפת החוק. מנדלבליט נדרש להסביר מה ידע בזמן אמת על פעולות החוקרים, מה אישר מראש ומה התברר לו בדיעבד. הוא הודה שלא הכיר פרטים משמעותיים, ומנגד התעקש שהפעיל שיקול דעת עצמאי ושהראיות הצדיקו את הגשת כתב האישום.

עדותו של מנדלבליט קשורה לסעיף 17 לחוק יסוד הממשלה, הקובע כי לא תיפתח חקירה פלילית נגד ראש הממשלה אלא בהסכמת היועמ"ש. זהו מנגנון הגנה חוקתי שנועד להבטיח כי חקירה בעלת השלכות משטריות תיפתח רק לאחר הפעלת שיקול דעת עצמאי בדרג המשפטי הבכיר ביותר. השאלה היא מה עושים כשהחוקרים החלו לפעול לפני קבלת האישור.

במוקד עמדה חקירת פרשת בזק־יס, שממנה צמח תיק 4000. ההגנה הציגה פעולות חקירה שבוצעו לפני שניתן אישור לבדיקת החשדות הנוגעים לנתניהו, וביקשה להראות שהחוקרים עסקו בבניית תיק נגדו. בין השאר עלו שאלות לגבי מגעים מוקדמים עם שלמה פילבר והאפשרות לגייסו כעד מדינה. מנדלבליט אישר שהיו פעולות שלא ידע עליהן, ואף הסכים שחריגה מהנחיותיו עלולה להיות חמורה, אבל הציג הבחנה חשובה: כאשר חוקרים אדם אחר ומתגלות באקראי ראיות המחשידות גם את ראש הממשלה, אין איסור לאסוף את המידע. השאלה היא מתי איסוף אגבי הופך לחקירה מכוונת המחייבת אישור מיוחד.

זוהי הבחנה דקה אך מכרעת. אם החוקרים פעלו במסגרת חקירה לגיטימית ורק בהמשך הגיעו לנתניהו, טענת ההגנה נחלשת. מנגד, אם הם התכוונו לחקור אותו בטרם ניתן אישור, מתעוררת שאלה חוקתית משמעותית. השאלות עסקו גם בשיטות החקירה. מנדלבליט סיפר שכעס כאשר נודע לו על האזנת סתר לנתן אשל, מקורבו של נתניהו, והורה להפסיקה. כשנשאל על תרגיל החקירה שהופעל נגד ניר חפץ, תוך שימוש בעניינים אישיים ורגישים כדי להפעיל עליו לחץ, הודה שהמהלך היה פסול. מדוע אפוא לא פתח בבדיקה נגד האחראים? מנדלבליט הסביר שחשש מפגיעה בחקירה המרכזית. אלא שההסבר מטריד: האם העובדה שהנחקר הוא "דג שמן" מצננת את הנכונות לטפל בעבירות החוקרים? ההיגיון אמור להיות הפוך: רגישות ההליך מחייבת הקפדה מוגברת על תקינותו, לא הקלה בדרישות.

מנדלבליט העיד גם על חילוקי דעות עם פרקליטים, חשדות להדלפות, ושינוי שערך בהרכב הצוות שטיפל בתיק. ההגנה הציגה זאת כעדות ללחצים שהופעלו עליו, אך מנדלבליט דחה את המסקנה הזו. לשיטתו חילוקי דעות מקצועיים אינם ראיה לקונספירציה אלא סימן למערכת בריאה. אבל כאשר מתברר שהיו פעולות שלא אושרו ומידע שלא הועבר, מתעוררת שאלה נוספת: עד כמה הצליח היועץ לפקח על המערכת שבראשה עמד.

סוגיה משמעותית נוספת היא רמת שליטתו של היועמ"ש לשעבר בפרטי תיק 4000. כזכור, התביעה טוענת שנתניהו העניק לשאול אלוביץ' טובות הנאה רגולטוריות, בתמורה להיענות חריגה לדרישותיו בנוגע לסיקורו באתר וואלה. ההגנה הציגה פרסומים שלטענתה תוארו באופן לא מדויק, או שהופיעו גם בכלי תקשורת אחרים. מנדלבליט אישר שלא הכיר חלק מהנתונים ולא התעמק בכל 315 אירועי הסיקור שבנספח לכתב האישום המתוקן. הוא הסתמך על אנשי התביעה.

הסתמכות על אנשי מקצוע היא הכרחית; אין לצפות מיועץ משפטי שיעבור בעצמו על כל מסמך בתיק מורכב. אבל המידע המוצג למקבל ההחלטות חייב להיות מדויק ומאוזן. השאלה אינה כמה מסמכים קרא, אלא האם התמונה שהונחה לפניו הייתה נאמנה למציאות.

זוהי שאלה חשובה במיוחד כאשר טובת ההנאה הנטענת אינה מעטפות כסף, אלא השפעה על סיקור תקשורתי. מנדלבליט הסביר שליבת החשד היא היכולת לשלוט בנרטיב של כלי תקשורת, עניין שהוא נכס פוליטי משמעותי. אלא שדווקא משום שמדובר בטובת הנאה מורכבת למדידה, נדרשת הקפדה מיוחדת על הראיות. אם בקשות שהוצגו ככאלה שנענו לא נענו בפועל, או אם פרסומים שהוצגו כחריגים היו שגרתיים, הדבר עשוי לשנות את התמונה הכוללת.

מה תהיה השפעת העדות? חשוב להבחין בין שלוש שאלות: האם נתניהו ביצע את העבירות, האם החקירה נוהלה כדין, ומהי התוצאה המשפטית של הפגמים. גם אם ייקבע שחוקרים חרגו מסמכותם, כתב האישום אינו מתבטל אוטומטית. בית המשפט עשוי להפחית ממשקל ראיות, לפסול ראיות מסוימות, ובמקרים חריגים להעניק סעד מכוח הגנה מן הצדק.

ההגנה מנסה להרכיב תמונה גדולה מפסיפס של פעולות שלא אושרו, מידע שלא הועבר, תרגילי חקירה פסולים וראיות שנויות במחלוקת. בסוף הכול חוזר לשאלה מתי כמות הופכת לאיכות. אם כל אירוע ייבחן בנפרד, אפשר שיימצאו הסברים לחלק מהפגמים. ההגנה טוענת שהצטברותם מלמדת על כשל מערכתי עמוק; התביעה טוענת מנגד שהצטברות ליקויים אינה הוכחה לתפירת תיק, ומערכות גדולות עלולות לייצר כשלים גם ללא כוונת זדון.

אבל מה שבאמת מעניין הוא התודעה העצמית של מנדלבליט: היועץ המשפטי לממשלה לשעבר רואה עצמו כשומר סף שהתנגד לפעולות פסולות והפעיל שיקול דעת עצמאי. מנגד, הוא מודה שכמנהל מערכת לא תמיד ידע מה הכפופים לו עושים. המתח שבין שתי הדמויות הוא לב הדרמה. השאלה שנותרה תלויה באוויר איננה רק מה ידע אביחי מנדלבליט כשהחליט להעמיד ראש ממשלה לדין, אלא מה היה עליו לדעת ומדוע לא ידע, והאם הפערים הללו מלמדים שהחוקרים ירו תחילה את החץ ורק לאחר מכן סימנו את המטרה.