מה שקרה בבג"ץ ביום חמישי האחרון היה לא פחות ממדהים. עתירה, שבה כבר הוצא צו על תנאי (כלומר שופטי בג"ץ אותתו שלדעתם בהחלט יש בה ממש), נדחתה תוך כדי דיון שארך בסך הכל שעתיים על קרבה וכרעיה, בלי שחל שום שינוי במסד העובדתי או המשפטי בין הדיון הקודם שבעקבותיו הוצא הצו ובין הדיון האחרון. הדבר היחיד שקרה בין הדיונים הוא חילופי שופט/ת. בעוד בדיון הראשון ישבו בהרכב השופטים דוד מינץ, רות רונן וחאלד כבוב, בדיון השני ישבו בהרכב דוד מינץ, יחיאל כשר וחאלד כבוב. שופט/ת אחד - זה היה כל ההבדל.
עוד כתבות בנושא
הסוגיה שעמדה על הפרק היא חוקיותן של שורת העברות תקציביות שבוצעו בישיבה של ועדת הכספים של הכנסת שכונסה בתוך פגרת הבחירות. כדי לא להלאות יותר מדי נציין שבדיונים (שניהם) עלה שישנם שני מנגנונים חוקיים שמאפשרים כינוס (כל) ועדה בפגרה. החלטה של ועדת הכנסת (שבפגרת הבחירות אוצלת 'דה-פקטו' את סמכותה זו ל'ועדת ההסכמות' שבה שני חברים, נציג קואליציה ונציג אופוזיציה) או החלטה של יו"ר הכנסת, אם מדובר ב'מקרה מיוחד'. למעשה, אם צריך לזקק את טענותיהן של עמותת חדו"ש וח"כ לזימי, העותרות, למשפט אחד, אזי הטענה היא שהעברות של כספים שמוגדרים "קואליציוניים", בתקופת בחירות, לא יכולה להיחשב ל"מקרה מיוחד".
הבעיה היתה שמהר מאוד התברר גם לעותרות בעצמן שהן בבעיה, בגלל שההעברות הללו, גם אם הן נחשבות משלל סיבות משפטיות ל"קואליציוניות", נועדו לצרכים חשובים שלא ניתן לדחות (וזו הסיבה שהייעוץ המשפטי של משרד האוצר והייעוץ המשפטי לממשלה לא התנגדו להעברת הבקשות לוועדת הכספים). בין הצרכים הללו היו למשל: תפעול שוטף של מערכת המחשוב בבתי הדין הרבניים או תפעול שוטף של מקומות קדושים כדוגמת קבר רחל ומערת המכפלה.
הכי מעניין
ואז התחיל משחק מצחיק שבו דווקא העותרות שבהתחלה קיבלו צו ביניים גורף שאוסר העברה של הסכום כולו מבקשות מבג"ץ לשחרר חלק מהכסף, בעוד שר האוצר מתעקש שאו שכל הכסף עובר - או כלום. הנימוק שלו היה פשוט והגיוני מאוד: אם האישור שנתן יו"ר הכנסת חוקי - ממילא הישיבה חוקית וכל ההעברות חוקיות. אם האישור לא חוקי - אז כל ההעברות לא חוקיות. גם בג"ץ לא יכול לאחוז את החבל משני קצותיו.
כדי לא להלאות נציין שבהתחלה הפשירו השופטים חלק מהתקציב, במהלך שמבחינה חוקית הבסיס שלו, אם נתנסח בעדינות, די רעוע, ואז הגיע הדיון. בדיון עצמו היה השופט כשר הקול הבולט בין שלושת השופטים, והוא כדרכו, ניסה בעצם לעשות רק דבר אחד: לברר מה לוז הטענה בעתירה.
בטח שמתם לב קודם לפער קטן באופן שבו תיארתי את לב טענת העותרות: מצד אחד הכללים שעליהם נתלית העתירה, בנוגע לכינוס ועדות בפגרה וסמכות יו"ר הכנסת בעניינים אלו, נוגעים לכל ועדה ובכל פגרה (לצורך העניין גם פגרת קיץ באמצע קדנציה), ומצד שני חלק ניכר מהטענות שהעלו העותרות נגע לעובדה שמדובר בתקופת בחירות.
ובכן, כך תהה השופט כשר (לא במילים האלו, אבל זה היה תוכן הטענה): במה בעצם עוסקת העתירה? בדיני פגרות שחלים על ועדות הכנסת או בדיני בחירות שחלים על הממשלה? נציגת העותרות ניסתה לענות על השאלה ולטעון שהדברים קשורים זה בזה, אבל כבודו לא השתכנע והתעקש להפריד. "אם היה מדובר בישיבה של ועדת החינוך בפגרת הקיץ של שנה שעברה העתירה גם היתה מוגשת?" הוא שאל שאלה כמעט רטורית, וציין כי בכל הנוגע לדיני בחירות החלים על הממשלה, חוות דעת היייעוץ שאישרה את ההעברות סוגרת את הסוגיה.
החלוקה שעשה השופט כשר היתה כל כך פשוטה וברורה, שלא רק השופט מינץ הצטרף אליה כצפוי ובחדווה. גם השופט כבוב, גם אם ממש לא בשמחה, יישר אתה קו והבהיר שהעותרות אולי צודקות בשאלה מה הדין הרצוי, אך זה איננו למרבה הצער הדין המצוי. במצב המשפטי המצוי ההעברות התקציביות, גם אלו שהוא או הן אוהבים פחות, הן חוקיות.
כל זה היה ברור מראש. הדברים היו ידועים ושום דבר משמעותי לא התחדש בין הדיון הראשון בעתירה ב-18 באוגוסט ובין הדיון השני, ב-24 בספטמבר. הדבר היחיד שכאמור השתנה הוא חילופי השופטת רונן בשופט כשר. מסתבר שבבית המשפט העליון של שנת 2026 אפילו שכל ישר זה עניין פרסונלי.
עוד כתבות בנושא
