המחאות ללא כיסוי משפטי

צירופי מילים כמו "שיא חדש" או "החלטה חסרת תקדים" איבדו כל משמעות כשמדובר בהתערבותו של בג"ץ בעבודת הכנסת. הרי מה יכול להיות דרמטי יותר מביטול חוק יסוד?

אלא שלעיתים האבסורד מוצג במלוא הדרו לא בהחלטות דרמטיות, אלא דווקא בנושאים אזוטריים לחלוטין. כך למשל, שרשרת ההחלטות שניתנה בעתירת עמותת חדו"ש וח"כ נעמה לזימי נגד החלטת ועדת הכספים של הכנסת לאשר לפני כשלושה שבועות סדרת העברות תקציביות.

במוקד העתירה עמדה הטענה שההעברות אושרו בניגוד לתקנון הכנסת, וממילא אינן חוקיות. סעיף 37 לחוק יסוד הכנסת קובע באופן ברור ש"הכנסת היוצאת תוסיף לכהן עד לכינוסה של הכנסת הנכנסת", ובכל זאת מאז ומעולם נהגה הכנסת לצאת לפגרה כמה חודשים לפני הבחירות.

מטרתה הראשונה של הפגרה היא לתת לחברי הכנסת זמן לעסוק בבחירות, אך לצידה יש עוד מטרות חשובות. הפגרה מונעת מחברי הכנסת לנצל את המליאה והוועדות לניהול תעמולה, ואף מגבילה במידת מה את האפשרות לנהל "כלכלת בחירות" בחודשים הסמוכים להן. אלא שלעיתים אין מנוס מלכנס את הוועדות בפגרה, ולכן קובע תקנון הכנסת כי כינוס ועדה בפגרה יכול לקרות בשני אופנים - או בהחלטה של ועדת הכנסת, או באישור מטעם יושב ראש הכנסת, שאמור להינתן במקרים מיוחדים.

עם היציאה לפגרת הבחירות קבעה ועדת הכנסת כללים בנוגע לכינוס הוועדות. בין השאר נקבע שכל ועדה תכונס לפי בקשת יושב הראש ובאישור "ועדת ההסכמות", הכוללת שני חברים, יושב ראש הקואליציה ומרכזת האופוזיציה. עוד נקבע שוועדת הכספים תוכל לקיים דיון אחד בפגרה בנוגע להעברות תקציביות. דיון כזה אכן כונס כמה ימים לפני הדיון שבמוקד העתירות.

הדיון השני, זה שהעתירות הוגשו נגדו, לא נכלל באישור מראש, ואף לא הוסכם עליו בוועדת ההסכמות. על כך אין מחלוקת. אז איך הוועדה כונסה בכל זאת? באישור יושב ראש הכנסת. אלא שבעתירתם של חדו"ש ולזימי נטען שההעברות שאושרו בדיון היו של כספים פוליטיים בלתי דחופים, וממילא אישורו של יושב ראש הכנסת ניתן שלא כדין. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ויושב ראש ועדת הכספים ח"כ חנוך מילביצקי טענו מנגד שהאישור לכינוס הוועדה ניתן כדין, וכי ההעברות כולן בתוקף.

בעולם הגיוני, לשאלה אם ועדת הכספים כונסה כדין יש רק שתי תשובות אפשריות: כן ולא. אם האישור שנתן יושב ראש הכנסת חוקי, כל ההעברות התקציביות שאושרו בישיבה חוקיות אף הן. אם נפל פגם באישור - כל ההעברות בלתי חוקיות עד האחרונה שבהן.

ובאמת, עיון בעתירה המתוקנת שהוגשה לאחר ישיבת הוועדה מלמד שהתשובה שנתנו העותרות לשאלה הפשוטה הזו הייתה גם היא פשוטה מאוד: לא. לשיטתן ישיבת הוועדה כונסה בניגוד לכללים, וממילא כל ההחלטות שהתקבלו בה בטלות ומבוטלות.

אלא שאז החלה העלילה להסתבך, כאשר התברר שבניגוד למה שנטען בעתירה, חלק ניכר מהתקציבים שאושרו בוועדה נחוצים ודחופים. הנה למשל, במשרד לשירותי הדת, שחלק ניכר מההעברות הללו נעשה לטובתו, טענו שאם התקציב לא יועבר במועד, ייאלץ המשרד לסגור בתוך ימים ספורים את כל בתי הדין הרבניים, וכן אתרים קדושים המצויים תחת פיקוחו. קבר הרשב"י, קבר רחל ומערת המכפלה היו עלולים להיסגר לקהל בעיצומו של חודש אלול.

מהר מאוד הבינו השופטים, ואפילו העותרים, שצו הביניים שהקפיא את כל העברות התקציב שאושרו באותו היום מוביל לאבסורד. לפיכך ביקשו השופטים ממשרד האוצר להשיב אילו העברות תקציביות דחופות ואילו אינן דחופות.

שר האוצר הבהיר שלא ישחק את המשחק. אם הישיבה כונסה באופן לא חוקי, אסור להעביר אפילו שקל גם למטרות דחופות. אם הייתה חוקית, אז כל ההעברות אושרו כדין.

מה שקרה בעקבות זאת בלתי נתפס. ביום שישי שעבר שחררו שופטי בג"ץ ביוזמתם את כל התקציבים המיועדים למשרד לשירותי הדת, ולאחר מכן העותרים בעצמם הגישו לבג"ץ בקשה לשחרר חלק ניכר מהכספים, תוך שהם מתעלמים משאלה משפטית אחת פשוטה: האם ישיבת ועדת הכספים כונסה לשיטתם באופן חוקי או לא.

בעקבות בקשתם החליטו ביום ראשון השופטים לשחרר עוד העברות תקציביות, בהחלטה לקונית ובלי שום נימוק משפטי ברור. השופטים הפכו את עצמם בהינף קולמוס לוועדת כספים חלופית. אם בג"ץ כול־יכול, מדוע שדווקא את תפקידיה של ועדת הכספים של הכנסת הוא לא יוכל למלא?

הקול והרמה

"חכמים, היזהרו בדבריכם", מזהיר התנא אבטליון במשנה במסכת אבות. כמה חבל ששרי הממשלה אינם משננים היטב את דבריו.

קחו למשל את שר התקשורת שלמה קרעי, שהחליט להרחיב בצו חירום את תחום שידוריהן של תחנות הרדיו האזורי החרדיות. קרעי חשש שבקרב מחזיקי הטלפונים הכשרים בציבור החרדי, רבים שאינם מקבלים (מסיבות טכנולוגיות) את ההודעות הסלולריות הכפויות על אזעקות, הנשלחות למכשירים הרגילים. באזורים מיושבים אפשר לשמוע את הצופרים, אך מה יעשו בעלי הטלפונים הכשרים כשהם בדרכים?

נגד החלטתו של קרעי הוגשה עתירה בחודש מרץ, ותוך זמן קצר הוציא בג"ץ צו ביניים שבלם את יישומה, בין השאר משום שפיקוד העורף סירב לקבוע שהדבר נחוץ.

לאחרונה, בעקבות שינוי עמדת פיקוד העורף, צומצם צו הביניים, וניתן לתחנות "קול חי" ו"קול ברמה" היתר לשדר גם בצפון. לכאורה זה נפלא; על השר לשתוק ולתת לעורכי הדין לעשות את עבודתם בהדיפה סופית של העתירה.

אך לא איש כשר קרעי ישב בשקט. במקום זאת הוא עלה לשידור בשתי התחנות, ולא התאפק מלהבהיר את המוטיבציה האמיתית להרחבת אזורי השידור. לדבריו, ההחלטה תאפשר גם למאזינים בצפון לשמוע את מה ש"הם" – אנשים כלשהם, שהשר לא פירט מי הם - לא מעוניינים שהמאזינים ישמעו. קרעי אף הזכיר בהקשר הזה את הבחירות הקרבות. האם יש הוכחה טובה יותר לשיקולים זרים? מה זה אם לא גול עצמי?

לא פלא שבדיון שלשום בבג"ץ בעתירות נגד ההחלטה, הציטוט של קרעי כמעט פתח את הדיון. הוא הצטרף לציטוטים נוספים של השר שכיכבו בדיון וסיבכו את המצב.

אלא שמתברר שיש מי שלא כדאי להם להתבטא באופן לא מוצלח, ויש מי שרשאים לפלוט כל שטות בלי להתבלבל. כך למשל נשיא בית המשפט העליון, השופט יצחק עמית: הוא ניסה להפגין בקיאות בנושא, ותהה בציניות בפני ראש מטה פיקוד העורף אם באמת יש מי שזקוקים לשידורים, תוך שהוא מתלוצץ על הנוהג של החזקת שני טלפונים, "אחד כשר ואחד להתקשר".

עמית, כך נראה, מכיר חרדים בעיקר מבדיחות, הרבה פחות בחיים. אם היה מכיר – היה גם יודע שהקבוצה המחזיקה במכשירים כשרים בלבד אינה קטנה כלל. אך יש מי שנדרש לשקול כל מילה בפלס, ויש מי שיכול להתלוצץ על חשבונם של אחרים בלי לחשוש ובלי לסכן דבר.