הבעיה המרכזית בתוכנית החדשה של הציונות הדתית לתיקון מערכת המשפט היא לא דווקא בתוכן שלה. להפך. יש בה הצעות שמרחיבות שקיפות וזכויות, הצעות שמנסות להתמודד עם בעיות אמיתיות במבנה המשטר, ולצידן הצעות בעייתיות המייצרות סיכונים כבדים, שאת חלקן צריך להוריד מסדר היום ואת חלקן לתקן.
עוד כתבות בנושא
הבעיה מתחילה כשאל כל אלה מצטרף סרטון AI שבו יצחק עמית, גלי בהרב-מיארה ודפנה ברק-ארז מוצגים כמפגינים שנגררים בידי שוטרים ברחובות בוערים, ובצלאל סמוטריץ' מוסיף שבקדנציה הבאה צריך גם "להחליף את האנשים". המסר שנוצר ברור: לא רק ויכוח לגיטימי על כללי המשחק ושאיפה לשנות אותם בדיון ציבורי מעמיק ורחב, אלא מאבק מר ב"דיפ סטייט של השמאלנים" במטרה להביס "אותם". במילים אחרות, אנחנו לא רק באים לתקן, אנחנו רוצים לריב.
וחבל, משום שבתוכנית "חוק וצדק 2.0" יש בהחלט על מה לדבר. היא עוסקת בשבעה מוקדים שונים: הכנסת ושיטת הבחירות, היועץ המשפטי לממשלה, בית המשפט העליון, בג"ץ והביקורת השיפוטית, מינויים בשירות המדינה, שקיפות ופיקוח וזכויות בהליך הפלילי. במסמך עצמו המפלגה מצהירה על רצונה לקבוע "כללים ברורים ליחסים בין הרשויות", להגביר שקיפות ופיקוח ולחזק את זכויות הפרט. בדיוק משום כך ראוי לפרק את החבילה ולבחון כל רעיון לגופו, במקום להידחק שוב לשתי העמדות האוטומטיות של "בעד הרפורמה" ו"נגד הרפורמה".
הכי מעניין
התוכנית ראויה ליותר מסיסמאות
קחו למשל את רעיון הפתק החצי-פתוח. התוכנית מציעה לאפשר לבוחר להשפיע ביום הבחירות על דירוג המועמדים בתוך הרשימה. זה ניסיון להתמודד עם חולשה אמיתית של השיטה הישראלית: כיום רוב הבוחרים יכולים לבחור מפלגה, אבל לא את האנשים שייצגו אותם בתוכה. מצד שני, גם שיטת הפריימריז רחוקה מלהיות גן עדן דמוקרטי. ארגזי מתפקדים, ועדי עובדים וקבוצות אינטרס מאורגנות יכולים לצבור כוח עצום בבחירות שבהן משתתף מספר קטן יחסית של חברי מפלגה. פתק חצי-פתוח מנסה למצוא דרך ביניים: להשאיר למפלגה יכולת לבנות רשימה, אבל לתת לציבור אפשרות ממשית להשפיע עליה.
גם הוויכוח על מעמד היועץ המשפטי לממשלה ראוי ליותר מסיסמאות. התוכנית מציעה לפצל את התפקיד: יועץ משפטי לממשלה שיהיה משרת אמון, לצד תובע כללי עצמאי, ולהפוך את היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה למשרות אמון של השר. יש כאן שאלה אמיתית של משילות. מערך הייעוץ המשפטי בישראל מרכז כוח מוסדי משמעותי, ולא סביר שממשלה נבחרת תהפוך לבת ערובה של פקידות שאינה נושאת באחריות ציבורית למדיניות. אבל גם הפתרון ההפוך מסוכן: יועץ משפטי שהשר יכול להחליף ברגע שחוות דעתו אינה נוחה לו עלול להפוך במהירות מנושא משרה ממלכתי לעורך הדין הפרטי של השר. האתגר איננו לבחור בין "שלטון היועצים" לבין "יועץ מטעם", אלא לבנות איזון טוב יותר בין עצמאות משפטית לבין יכולת הממשלה למשול.
אותו דבר נכון לבית המשפט העליון. שימוע ציבורי למועמדים יכול להגביר שקיפות, ובלבד שלא יהפוך לקרקס אמריקני שבו מועמד לשיפוט נדרש לספק למחנה הפוליטי תשובות מוקדמות על פסקי הדין שייתן בעתיד. גם מנגנון אקראי לקביעת הרכבים הוא רעיון ששווה לבחון. אלה בדיוק סוג השינויים שיכולים לצמצם חשד ולהגדיל אמון. התוכנית מציעה גם לבחור את נשיא העליון ומשנהו בהצבעה חשאית של כלל שופטי ישראל, במקום המנגנון הקיים. נעם סולברג מכהן כיום כמשנה לנשיא העליון, עובדה שהופכת את עיתוי השינוי למוזר במיוחד למפלגה המעוניינת לקדם גיוון במערכת המשפט: במשך שנים הסניוריטי קידם נשיאים מהמחנה הפרוגרסיבי, כשסוף סוף מגיע נשיא שמרני - הימנים ממהרים לטרפד את מינויו.
עוד כתבות בנושא
במקום אחר בתוכנית נדלקת כבר נורה אדומה חזקה יותר. ההצעה לאפשר לממשלה ולשרים למנות עד 50 אחוז מבעלי התפקידים הבכירים בשירות המדינה, לצד ביטול ועדות המינויים, היא שינוי מרחיק לכת. יש היגיון בכך ששר יוכל לבחור שכבה מסוימת של הנהלה שמסוגלת לבצע את מדיניותו. אבל שירות המדינה אינו מטה בחירות. הוא גם הזיכרון הארגוני של המדינה, מאגר הידע המקצועי שלה והמנגנון שאמור להמשיך לעבוד כשממשלה מתחלפת. אם מחצית מהצמרת הופכת למעשה למינוי פוליטי, הסכנה איננה רק חוסר מקצועיות. נוצרת גם קרקע נוחה למינויים אישיים, לנאמנויות ולפוליטיזציה של תפקידים שאין שום סיבה שיהיו פוליטיים.
גם בפרק הפלילי צריך להפריד בין סעיפים שונים. הגבלת משך החקירה וההעמדה לדין היא שינוי מבורך בעל משמעות גדולה לזכויות הפרט. אזרח לא אמור להסתובב במשך שנים כשמעל ראשו תלוי תיק חקירה שאינו נסגר ואינו מגיע להכרעה. אבל אותה תוכנית מציעה גם למחוק לחלוטין את עבירת הפרת האמונים. העמימות של העבירה היא בעיה אמיתית, אבל מכאן לא נובע שהפתרון הוא להעלים אותה. אפשר לנסח מחדש, להגדיר במדויק ניגוד עניינים, ניצול כוח שלטוני וטובות הנאה, ולצמצם את שיקול הדעת של התביעה. מחיקה מוחלטת עלולה להשאיר אזור אפור רחב של שחיתות שלטונית שאין לו מענה פלילי מתאים.
הפגנה בעד הרפורמה המשפטית | צילום: גיל יערי פלאש 90
כל זה מוביל אותנו אל הסרטון שליווה את התוכנית. המסמך עצמו מזמין דיון. הסרטון מזמין קרב. במסמך אפשר למצוא רעיונות שאפשר להתווכח עליהם, לשפר אותם, לסייג אותם ולבנות סביבם הסכמות. בסרטון אין איזונים ואין סעיפים קטנים. יש "אנחנו" ויש "הם", יש שוטרים ויש נגררים, ויש מערכת שצריך לכבוש מחדש מידי מי שחוסמים אותנו. רוטמן אף קשר בפומבי את הסרטון למחאות קפלן, כשאמר שיצחק עמית הוא "האבא הרוחני של ההפגנות בקפלן".
רפורמה משטרית טובה נכתבת מתוך שאלה פשוטה: האם אהיה מוכן לחיות עם הכללים האלה גם כשהיריב שלי יחזיק בשלטון? זה המבחן של חוקה, של מוסדות ושל כללי משחק. כאשר מציגים מראש את מי שמכהנים במוסדות המדינה כאויב שצריך לגרור מהזירה ולהחליף, החשד מתעורר שהמטרה איננה רק לבנות מערכת מאוזנת יותר, אלא לנצח בקרב השליטה על המערכת.
הסרטון שנלווה לתכנית איננו קישוט שיווקי שולי. הוא חושף את הסתירה שבתוכה: בין השאיפה המוצהרת לקבוע כללים יציבים בין הרשויות, לבין פוליטיקת זהויות החותרת למלחמת שבטים בשל המאבק המקודש ב"דיפ סטייט". אם רוצים לתקן את מערכת המשפט, צריך לדבר על המוסדות ולא על האנשים. ברגע שהסיפור הופך ל"הם או אנחנו", כבר לא מתקנים את כללי המשחק. מתחילים מלחמה על המגרש עצמו.
עוד כתבות בנושא
