בסיומו של ליל החקיקה בכנסת, במהלכו חוקק חוק הפטור ממעצר למשתמטים חרדים, הזעם הציבורי על הקואליציה גובר, זאת על אף שדוברי הקואליציה טוענים בתוקף, ויש לומר שגם במידה לא מועטה של צדק, שתוכנו של החוק הגיוני מאוד.
"מה האלטרנטיבה?" הם שואלים בצדק. עינינו הרואות שמעצרים ספורדיים של משתמטים חרדים מציתים את הלהבות לחינם ולא מביאים שום תועלת. אפילו אלו שנעצרו לא מתגייסים כתוצאה מכך, וקל וחומר שלא חבריהם וקרוביהם. מנגד, מעצרים המוניים פשוט לא יהיו. הפנטזיה על גדודי משטרה צבאית הפושטים על היכלות הישיבות ולוקחים מאות ואלפי בחורים לכלא חסרת כל היתכנות. ממילא, חקיקת חוק המעצרים היא מהלך הגיוני מאוד, מתבקש אפילו.
שוטרים וחסידי גור בערד לאחר קטטה בעקבות מעצר עריקים | צילום: דוברות המשטרה
אלא שהבעיה בחוק הזה איננה בתוכן החוקי שלו, ובמשמעות המשפטית של סעיפיו השונים. הבעיה היא במסר שהוא משדר לחברה החרדית ובעיקר לרבבות הצעירים החרדים בגילאי הגיוס. שדר שעיקרו חזרה למשטר של מתן פטור חוקי מגיוס לחרדים. גם אם זה לא נאמר בדרך הזו, האמירה שאותה יקלטו רבבות נמעניו החרדים של החוק היא: אל תדאגו - הפטור יצא מהדלת הקדמית וישוב בחזרה בדלת האחורית. והאמירה הזו, כשהיא יוצאת מתחת ידו של המחוקק היא זו שהופכת את חוק המעצרים מחוק הגיוני לחוק לא לגיטימי.
הכי מעניין
אז אם החוק כן הגיוני, מה היה הופך אותו מחוק השתמטות בתחפושת לחוק לגיטימי? או, טוב ששאלתם. לטעמי בעולם אידיאלי ישנן שתי תשובות אפשריות לשאלה הזו. אחת טובה מאוד (אבל למרבה הצער גם דמיונית מאוד) והשנייה מעשית יותר, אלא שלצערי גם היא חסרת סיכוי בקואליציה הנוכחית.
מפגינים נגד גיוס בירושלים, בשבוע שעבר | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
האפשרות הראשונה היא יציאה נחרצת של הנהגתו הרוחנית של המגזר החרדי בקריאה אמתית לכל מי שלא לומד בישיבה ברצינות, יום מלא, להתגייס לצה"ל ולשרת שירות משמעותי. אם הייתה קריאה כזו, ברורה וללא קריצות, מצד מנהיגים כדוגמת הרב משה הלל הירש והרב דב לנדו, הרב יצחק יוסף והרב משה מאיה, היא הייתה משנה לחלוטין את המשוואה. אם הדברים היו נאמרים בכתב ובעל פה, בלי הסתייגויות, פעם אחר פעם, המציאות שבה אנחנו חיים בהקשר הזה הייתה משתנה וממילא המסר הבעייתי בחוק המעצרים היה מתאיין.
אלא שקריאה כזו היא למרבה הצער חלום באספמיה. מה שמעשי יותר הוא קבלת החלטות ממשלה, יזומות ומתוכננות, על מקלות וגזרים כלכליים משמעותיים מאוד לצורך אכיפה של חובת הגיוס, ולא כניעה חסרת מוטיבציה להחלטה של בג"ץ.
ראש אגף כוח האדם, אלוף דדו בר כליפא, ביום גיוס החרדים לצה"ל | צילום: דובר צה"ל
אם הממשלה הייתה יוזמת, בהחלטה שלה, מהלך מאוד משמעותי כזה, שמבוסס על עבודת מטה רצינית ויוצר תמריצים לרוחב כל החזית, אז באמת חוק המעצרים היה השלמה הגיונית שלו. אין טעם לכלוא אנשים, כשיש כלים אפקטיביים שלא כוללים שלילת חירות ויכולים להעביר את המסר הברור: מה שהיה לא יהיה, ופטור חוקי מגיוס למגזר שלם פשוט לא יקרה.
ואגב, בעולם דמיוני כזה שבו אחד משני הדברים הללו היה קורה, אז גם החקיקה של חוק יסוד לימוד תורה שלשום הייתה יכולה להיות יום שמח למדינת ישראל, ולו ברמה הסמלית (אני מאלו שחושבים שלסמלים יש ערך). להיות רגע חשוב שבו מדינת ישראל מצהירה על החיבור שלה לרצף של למעלה מאלפיים שנות לימוד תורה, ולא להרגיש כמו מהלך ציני ומכוער שנועד להכשיר השתמטות המונית מלהתייצב לעזרת ישראל מיד צר.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
