פסק הדין של בג"ץ בעניין ביקורת מבקר המדינה על מחדלי 7 באוקטובר הוא מסוג הרגעים שבהם שני הצדדים מזהים סכנה אמיתית, אבל כל אחד מהם עיוור לסכנה שהוא עצמו יוצר. השופטים קבעו שמבקר המדינה אינו מוסמך לקיים את ארבע "ביקורות הליבה" על האסון, ובמקביל הורו לגנוז ארבע טיוטות אחרות ולחדשן רק לאחר מתן זכות טיעון מלאה למי שעלול להיפגע ממסקנות אישיות.
בג"ץ צודק כשהוא אומר למבקר המדינה: אתה לא יכול להפוך הליך ביקורת למסלול עוקף ועדת חקירה, ובמקביל לנהל את האירוע כאילו מדובר בביקורת רגילה על משרד ממשלתי. אתה לא יכול לנקוב בשמות האחראים לאסון, לנסח טיוטות חריפות המטילות אחריות אישית, ורק אחר כך להזמין את מושאי הביקורת להגן על שמם. מי שמבקש לגעת באחריות אישית לאסון הגדול בתולדות המדינה, חייב לנהוג בזהירות של מנתח כירורגי ולהקפיד על זכויות אלמנטריות. לזכות הטיעון של המבוקרים יש להתייחס בחרדת קודש, ולא להסתפק בהזמנה להגיב רגע לפני שהאייטם משודר במהדורה. אם קצין בצה"ל עומד להיזכר בדו"ח רשמי כאחראי למחדל, חובה לשמוע אותו לפני שהמסקנה מתגבשת.
אבל הבעיה העמוקה בפסק הדין איננה רק התוצאה הקונקרטית, אלא התקדים שהוא משאיר אחריו. בג"ץ טועה, ובגדול, כשהוא הופך את הפגם הזה לקרדום רחב מדי נגד מוסד המבקר. בג"ץ ביקש לרסן את אנגלמן, אלא שבחמתו על האופן שבו אנגלמן ניהל את הביקורת, הוא לא הסתפק בתיקון ההליך הספציפי ופגע במוסד המבקר עצמו.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
במקום להתמקד בהליך ההוגן לנילונים, בג"ץ שרטט גבול עקרוני חדש שמרחיק את המבקר משאלות ליבה של מדיניות, אסטרטגיה וביטחון. כך נולד פסק־דין שמתחיל בהצהרות חגיגיות על חשיבותו החוקתית של מבקר המדינה, אך מסתיים בצמצום ממשי של יכולתו לבדוק את המקומות שבהם הכוח השלטוני נכשל באופן החמור ביותר. זו אינה מכה רק לאנגלמן, זו מכה למבקר המדינה הבא.
ועוד דבר שהשופטים שכחו: נכון שמבקר מדינה לא אמור להחליף ועדת חקירה ממלכתית, אבל הוא גם לא אמור להיכנס להיקפאה עמוקה עד שהפוליטיקה הכושלת שלנו תקים ועדה. במדינה שבה ועדות חקירה הופכות לנשק פוליטי, אסור לבית המשפט ליצור ואקום ביקורתי בשם המנגנון המושלם שטרם בא לעולם. לפעמים ביקורת חלקית, זהירה ומוגבלת, עדיפה על המתנה אינסופית לחקירה בפרוצדורה המושלמת.
לא אומץ, בלבול
טיפשות היא לחזור על אותה טעות פעמיים. כששופטי ההרכב מתריעים בפני התביעה, בפעם השנייה, שסעיף השוחד בתיק 4000 עומד על כרעי תרנגולת, מישהו ביועמ"שייה צריך להתעורר. העקשנות של בהרב־מיארה להמשיך כאילו כלום היא כבר לא ביטוי לאומץ ונחישות, אלא לבלבול וחוסר מקצועיות. סעיף שוחד שאי אפשר להוכיח אינו דגל שצריך למות עליו, אלא משקולת כבדה שצריך להשליך. אחרת, לא רק התיק יטבע אלא גם אמון הציבור במערכת התביעה.
עוד כתבות בנושא
