כדי לפצח את החלטת בג"ץ השבוע להקפיא את חקירת מבקר המדינה לאירועי שבעה באוקטובר, צריך לחזור לשאלה הפשוטה: במשך שנתיים צועקים כאן, ובצדק, איך אפשר שמגה־מחדל כזה לא ייחקר לעומק. אבל אם כל כך רוצים חקירה, מדוע עושים הכול כדי לטרפד את החקירה של מבקר המדינה? הרי אין חולק על כך שהמבקר הוא מוסד ממלכתי עצמאי, שהעומד בראשו לא צריך להיבחר לקדנציה נוספת, אז מדוע העותרים והיועמ"שית לא מפסיקים לתקוע לו מקלות בגלגלים?
קראתי את העתירה ואת ההחלטה וסיימתי בתחושה חמוצה. בג"ץ מתקשה להבחין בין טענה משפטית ראויה ובין דרישה פוליטית עטופה בלשון משפטית, ומוסד "העותר הציבורי" מתפתה להכניס למערכה משפטית את כל הוויכוח האידיאולוגי. כשאין סטנדרטים משפטיים, לא פלא שהשופטים מתחילים לנהל את המציאות.
נתחיל בטענה הטובה של העותרות, שמי שמאמין בחשיבות ביקורת המדינה חייב להקשיב לה. לטענת העותרות - התנועה לאיכות השלטון והסנגוריה הצבאית - משרד המבקר הפיץ טיוטות של דו"חות ובתוכן מסקנות אישיות כלפי בכירים במערכת הביטחון, מבלי שנערכו שימועים למבוקרים המרכזיים כדי לשמוע את גרסתם.
הכי מעניין
זוהי טענה משפטית קלאסית: כאשר גוף שלטוני עובר מממצאים כלליים למסקנות אישיות, הוא חייב לתת לאדם המבוקר את יומו. לא "זכות תגובה" טכנית בדקות האחרונות, אלא הזדמנות אמיתית להשפיע על התשתית העובדתית לפני שמגבשים עמדה. אחרת, המסקנות נעדרות הליך שמעניק להן לגיטימציה. ביקורת אישית ללא שימוע אפקטיבי מחלישה את המבקר יותר משהיא מחזקת אותו, כי היא נותנת למבוקר את הטיעון המנצח: "לא בדקתם אותי, סימנתם אותי".
עוד כתבות בנושא
אבל העותרות לא הסתפקו בטענה ההליכית הממוקדת, אלא העמיסו עליה תפיסה פוליטית שלפיה עצם הפרויקט של המבקר פוגע בהקמת ועדת חקירה ממלכתית, משבש ראיות, ועלול לכרסם באמון הציבור ככל שיהיו פערים בין דו"ח המבקר ובין מסקנותיה של ועדת חקירה ממלכתית עתידית. אם לקרוא לילד בשמו, מה שעומד מאחורי הטענה המוזרה הזו הוא חוסר האמון האישי שמחנה המרכז־שמאל רוחש למתניהו אנגלמן. הא ותו לא. ברגע שטענה כזו נכנסת לבית המשפט, השופטים נגררים לשדה מוקשים: הם נדרשים להחליט לא רק איך עושים ביקורת, אלא אם ראוי בכלל שמוסד עצמאי וחוקתי כמו מבקר המדינה ייגע באירועי שבעה באוקטובר, בזמן שהם מכירים היטב את חוק המבקר ויודעים שהביקורת מצויה לגמרי בסמכותו.
במקום שההרכב (ברק־ארז, מינץ, שטיין) יפריד בין הטענות ויתמקד בסוגיית השימוע בלבד, הוא הוציא צו על תנאי שהורה למבקר המדינה להתייצב ולהסביר לא רק את ההליך אלא גם את עצם הביקורת. בג"ץ מערבב למעשה בין הטענה הטובה (זכויות דיוניות למבוקרים שעלולים להיפגע אישית) ובין הטענה הפוליטית.
מבקר המדינה, מוסד חוקתי עצמאי, הוא הכתובת הראויה לביקורת מערכתית. דווקא כשזה קורה, המחנה שמזוהה עם הדרישה לחקור את אירועי 7 באוקטובר עובר למצב של טרפוד, הקפאה, הטלת דופי וניסיון לצמצם סמכויות. למה? כי חקירה בידיים ה"לא נכונות" נתפסת כסכנה. כך הופך הדיון המשפטי לדיון שבטי־מחנאי, ובג"ץ משתף איתו פעולה. הוא לא רק שוכח לעשות את ההבחנה בין המשפטי לפוליטי, אלא מלמד את כולם שאפשר להמשיך לטשטש אותה.