"בית המשפט עומד לרשותכם ומעמיד עצמו לרשותכם", אמר יצחק עמית לפני שנתיים לנציגים של חמישה ארגוני שמאל קיצוני במימון זר, שעתרו לבג"ץ בדרישה שחיילי צהל יסכנו את חייהם על מנת לספק לכל עזתי טרופית וחמגשית עד הבית. גם בבג"ץ חוק יסוד: הלאום, ניכר שעמית יכול להיות קשוב עד מאוד למידיינים שהוא מזדהה עימם: "העתירות דנן ביקשו להשמיע ולהביע את קולם ואת עוצמת הכאב והעלבון שחשו כחמישית מאזרחי המדינה", כתב עמית בפתח חוות דעתו, על עתירת ארגוני שמאל ואזרחים ערבים נגד חוק היסוד.
דבר מהאכפתיות האצילית הזו לא נותר השבוע, כשנציג ממשלת ישראל הנבחרת הביא לפני בית המשפט העליון את עמדת רוב אזרחי ישראל, שתמכו באמצעות נציגיהם בשינוי הרכב הועדה לבחירת שופטים.
עוד כתבות בנושא
הרבה מאוד רגעי שפל היו בדיון הלא לגיטימי ונטול הסמכות. שופטי העליון דיברו בגסות אין קץ לנציגי נבחרי הציבור, ושיסעו אותם בלי הרף. אם ייערך מחקר כמותי, הוא יגלה כי רוב הזמן שיועד לטיעונים של נציג הכנסת יצחק ברט ונציג הממשלה יעקב בן שמש, הוקדש דווקא להערות ציניות ומקטינות מצידם של השופטים. את נציגי העותרים השופטים כמעט ולא טרחו לאתגר. כך למשל דיבר נציג התנעה לאיכות השלטון, תומר נאור, למעלה מרבע שעה ללא כל הפרעה, למעט הערת חיזוק אחת מדפנה ברק ארז.
הכי מעניין
ככל שהדיון התקדם, הדברים רק החריפו. "בדבר אחד אני מסכים איתך" אמר בזלזול ראש ההרכב עמית לנציג הכנסת ברט בסוף הסבב השני של טיעונו, "הצעת החוק המקורית הייתה גרועה אף יותר". כל זה היה רק קדימון למתקפה החריגה והמרוכזת שארגן ראש ההרכב עמית לנציג הממשלה בייצוג פרטי, יעקב בן שמש. בן שמש, איש צנוע ונוח לבריות, טען בנועם ובענווה, לא עקץ, והקפיד לכנות את עמית, שחוקיות מינויו כידוע שנויה במחלוקת, בתואר "אדוני הנשיא". כל זה לא עמד לו בעת צרה ועברה. דווקא כשבן שמש ניסה להבהיר את כאב בוחרי הקואליציה החשים מודרים בבית המשפט ודורשים גיוון אידאולוגי, עמית איבד כל גבול, טען שדברי הפרקליט מעוררים "חלחלה", והוביל לינץ' מילולי מרוכז ומכוער נגד בן שמש ונגד וממשלת ישראל. עמית ויתר שופטי ההרכב טענו כי גיוון אידאולוגי הוא "פוליטיזציה" וכי כוונת ה"פוליטיקאים" בתיקון לחוק היסוד היא שהמועמדים לשפיטה יצלמו את הפתק בקלפי וידווחו להם בוועדה, זאת בניגוד לשופטים באותה הועדה, שלהם אכפת רק מהמקצועיות, ובניגוד למצב היום, שבו איש כלל לא יודע מה הדעה הפוליטית של השופט.
ד"ר יעקב בן-שמש | צילום: אריק סולטן
אכן, כבר מראשית הדיון, המתקפה של השופטים על מייצגי נבחרי הציבור לא חדלה לרגע, אבל אם במשך כל זמן הטיעון של נבחרי הציבור, השופטים אפשרו להם להשחיל משפט פה ושם, בזמן המתקפה המרוכזת והמכוערת נגד בן שמש, שעמית הוביל ונמשכה למעלה מרבע שעה, לבן שמש לא ניתן לדבר כלל. לצד עמית, השתתפו במתקפה שבעה שופטים נוספים: יעל וילנר המזועזעת, רות רונן, דפנה ברק ארז, יחיאל כשר, אלכס שטיין, חאלד כבוב, וגם נעם סולברג דחה אבן קטנה אחר מי שנראה לשופטים כנופל. מהצד הביטו ולא מיחו השופטים מינץ, גרוסקופף וכנפי שטייניץ.
גם עם תום המתקפה, כשהמשיך דוקטור בן שמש להציג בקול רועד את חומרת הפגיעה בזכויות הפוליטיות של אזרחי ישראל אם יתבטל חוק היסוד, עמית המשיך להשתלח בו.
למחרת כתב בן שמש ברשת הטוויטר את תחושותיו מהדיון:
"לא הדיון המשפטי, שלמען האמת נראה שכיוונו נקבע מראש, היה העיקר אתמול, אלא אופן התנהגותם של השופטים: השאלות המיתממות, הזעזוע המתוזמר, הערות הביניים והעקיצות, הוויצים והשטיקים והעוויות הפנים, הם אלה שדרכם חלחלו רמות מטרידות של זחיחות, יוהרה וניתוק, ובעיקר תועפות של חוסר הבנה וחוסר מודעות של השופטים לאופן שבו הם נתפסים בעיני חלקים גדלים והולכים בציבור הישראלי".
הדיון הוכיח את מה שהיה ידוע מראש: אין לא טעם ולא תוחלת, לנסות להסביר לשופטים למה החוק "טוב", או למצער לא כזה "רע". כבר בתחילת הדיון הבהיר יושב ראש ההרכב עמית שאין להתייחס לסוגיית הסמכות לפסול חוק יסוד, כיון שהסוגיה כבר "הוכרעה" בתשובה חיובית. מרגע זה, הדיון הפך לפרלמנט, וטיעונים שמקומם בוועדות הכנסת השתלטו כליל על אולם ג', כאשר שופטי השמאל רומסים בגסות הן את הטיעון והן את זכות הטיעון של נבחרי הציבור. במעין הפוך על הפוך, החד צדדיות של השופטים רק הוכיחה עד כמה רוב מכריע בבית המשפט חי בתוך תיבת תהודה, ועד כמה נדרש גיוון אידאולוגי בהרכב.
ואי אפשר בלי מסקנה עגומה על החולשה הבולטת של שופטי הפלג השמרני. אין ספק שלא נוח היה לשופטים סולברג ומינץ הן מתוכן הדיון – ביטול חוק יסוד – והן מההתנהלות החד צדדית והבריונית במהלכו. סולברג מן הסתם הרהר לעצמו האם היה זה רעיון טוב, כחבר הוועדה לבחירת שופטים, להתעלם מהאזהרות על אופיו הכוחני והפוגעני של עמית, ולאפשר את בחירתו בהליך מפוקפק עד מאוד לנשיא העליון. בכל מקרה, ניכר היה שלצמד השופטים השמרנים אין כל השפעה על אופי הדיון, ספק אם ניסו לעשות פעולה כלשהי על מנת להחזיר אותו לתלם הגון יותר, ודאי שלא הצליחו. בכל תשע שעות הדיון, סולברג הסתפק בשאלה נוקבת או שתיים לנציגי העותרים, ובהערה קצרה על כך שצריך להיות גיוון של אקטיביסטים ושמרנים. אצל מינץ, גם המעט הזה לא היה. תרומתם הדלה לדיון בטלה בשישים לעומת מאות הערות בוטות של שופטי הרוב, וניכר היה כי הספינה מנווטת בלי להתחשב כלל בעמדתם. מי שראה את הדיון ודאי תהה לעצמו מה יעשה נשיא העליון המיועד סולברג, בתקופת נשיאותו הקצרה ממילא, כשבמרביתה מספרי שתיים, שלוש, ארבע וחמש שלו יהיו ברק ארז, גרוסקופף, כשר ורונן בהתאמה.
הזכויות הפוליטיות של אזרחי ישראל, הן פיקדון יקר שהופקד בידיהם של השופטים סולברג ומינץ, והם התרשלו בשמירה עליהן, בזמן הדיון השבוע. אכן, ליצחק עמית יש רוב בהרכב, אך לא ניתן לפרסם את פסק הדין אם השופטים סולברג ומינץ יסרבו לחתום עליו. לבג"ץ אין סמכות, ואין לו סמכות לקבוע שיש לו סמכות, לבטל חקיקת כנסת, ולא כל שכן חוקי יסוד. לנעם סולברג ודוד מינץ, אין סמכות ואין זכות מוסרית לכתוב דעת מיעוט מנומסת ואז לחתום על פסק הדין ולאפשר בכך את פרסומו. אם יסרבו לחתום, הגם שהדבר כמובן כרוך בעימות חריף עם עמית, יוכלו שני השופטים הצנועים, הראויים וישרי הדרך, לשקם את מעמדם ועתידם בבית המשפט העליון ואת האמון של ציבורים גדולים במערכת. אם יחתמו חלילה, תהיה זו מעילה חריפה בתפקידם ושליחת יד בפיקדון. סולברג, אל תחתום.