בהרצאה שנתן שופט העליון נעם סולברג לאחרונה ושפורסמה בכתב העת "השילוח" תחת הכותרת מ"בלימה הדדית לביזור". מציע השופט להחליש את המתח בין הרשויות, בכך שכל רשות שלטונית בפני עצמה תפזר את כוחה בין כמה שיותר גורמים. סולברג הציע לאמץ את המודל הביזורי, גם בתוך בית המשפט העליון בעצמו, ולא לדבר "בקול אחד, אחיד ומאוחד". דרשה נאה, אלא שלמרבה הצער, קשה לומר שבית המשפט העליון צועד בדרך זו. דוגמא בוהקת להתנהלות אחידה ולא מבוזרת כזו, היא התנהגותו של בלוק השופטים בוועדה לבחירת שופטים.
עוד כתבות בנושא
כידוע, לשופטי העליון שלושה נציגים בוועדה: נשיא העליון ועוד שני שופטים שמתמנים בתורנות לשלוש שנים לפי שיטת הסניוריטי. מאז ומקדם כוונת המחוקק הייתה ברורה: אם אתה חבר בוועדה, אתה עצמאי בשיקול דעתך. לא זו אף זו, גם פסיקות עבר של בית המשפט העליון, תומכות בעצמאות שיקול הדעת בוועדה, בביזור. כך כתב המשנה לנשיא העליון בדימוס, חיים כהן, בפסק דין המתייחס לנציגי הממשלה בוועדה: "השרים, שהם חברי הוועדה, אינם מפעילים את שיקול דעתם בה על-פי הוראות הממשלה או על-פי החלטותיה, אלא משנתמנו לחברי הוועדה חייב כל אחד מהם, לפעול על-פי שיקול הדעת שלו". הגם שהשופט כהן דיבר על השרים, מאליו מובן שהוא הדין לנציגי בית המשפט העליון – גם הם עצמאים בשיקול דעתם.
חברי הכנסת לתדהמתם, ששופטי העליון אינם חשים עצמם מחויבים לכלל הברור מאליו, שהם עצמם אישררו אותו כשהטילו אותו על נבחרי הציבור באותה הועדה. זה קרה בשנים 2002-2003, כשהחל סכסוך נוקב בין שופטי העליון מי ימונה לערכאה הרמה. חברת הועדה דורית ביניש לא רצתה משום מה במינויה של הפרופסור נילי כהן, אולי בגלל שעלתה עליה בכישוריה לאין ערוך. דליה דורנר לא רצתה במינויו של אליקים רובינשטיין, שנראה לה, לפי ספרה של נעמי לויצקי, כמו "גבאי" (סוף טוב הכל טוב. בכהונתו כשופט, ניקה עצמו רובינשטיין מהחשדות שהוא "גבאי" על כל המשתמע, התגלה כאקטיביסט מושבע, ואף זכה לאחר פרישתו לקבל את תואר אבירות איכות השלטון מידי דורנר עצמה). ברק כעס על סירובה של דורנר והסביר שנים מאוחר יותר, בראיון עם הפרופסורים זאב סגל ואריאל בנדור: "המסורת היא שבבית המשפט העליון יהיה שופט דתי, עם כל הבעייתיות שבכך", ורובינשטיין, נעבעך, הוא "השופט דתי הטוב ביותר שאפשר היה להביא". בסופו של דבר, כפה ברק את עמדתו על ייתר השופטים. הבלוק לא נסדק.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
כשנבחרי הציבור גילו שבלוק השופטים מתנהל בניגוד לחוק ולפסיקה וכופה עמדה אחידה על שלושת שופטי הועדה, הם החליטו להבהיר עוד יותר את המצב המשפטי (שהיה, כאמור, ברור מאליו גם קודם), תיקנו את חוק בתי המשפט, וקבעו במילים מפורשות שכל "חבר בוועדה יצביע על פי שיקול דעתו, ולא יהיה מחויב להחלטות הגוף שמטעמו הוא חבר בוועדה". מנהל בתי המשפט ניסה להתנגד לחוק, אך החוק עבר בקריאה שניה ושלישית בתמיכת הקואליציה והאופוזיציה. יומיים בדיוק חלפו מאז פרסום התיקון לחוק ברשומות ועד שנשיא העליון ברק, הבהיר שהחוק העוד יותר מפורש פשוט לא מחייב אותו. היה זאת כאשר השופט טירקל תמך במינויה למחוזי של השופטת נגה אהד, בניגוד לעמדתו של ברק. ברק לא מצמץ. למרות החקיקה הטרייה שברק היה מודע אליה היטב, מקורביו העבירו דרך התקשורת מסר עברייני למהדרין, שטירקל, שחרג מן השורה, "לא ילקק דבש". אם נבחר ציבור היה מאיים על גורם בקודש הקודשים של הועדה לבחירת שופטים, אין ספק שהייתה נפתחת נגדו חקירה פלילית, אלא שלעליונים מותר. טירקל, שאגב חגג ביום פרסום האיום את יום הולדתו ה69, התיישר, ובמינויים לעליון כמה שבועות לאחר מכן, הוא הצביע כמו ברק. הבלוק נשאר מאוחד. הלזה ייקרא ביזור הכח?
לפני שבוע, במסגרת המאמץ המתמשך של ההגמוניה המשפטית להפקיע מידי השר לוין את סמכות כינוס הועדה, שלחו נציגי השופטים בוועדה מכתב ללוין. לאחר שלל עקיצות ועלבונות ("אנו שמחים על כך שזיהית – הגם שבאיחור ניכר – את הקשיים שמתעוררים נוכח סירובך לכנס את הוועדה"), השופטים ניגשים לתכלס, כלומר למתן הוראות מפורטות לשר לוין מה עליו לעשות. ההוראות כוללות כמה ישיבות לכנס (חמש), באיזו תדירות (כל יומיים – שלושה), מה יידון בכל ישיבה וישיבה, מה לא יידון, על מה מותר לדבר ועל מה אסור. המכתב הזה סותר חזיתית, הן מבחינת תפיסת העולם והן מבחינת הסגנון היהיר והגס את דרכו של השופט סולברג. אף על פי כן הוא חתום עליו פה אחד עם השופט עמית לימינו והשופטת ברק ארז לשמאלו. ה"בלימה ההדדית" וה"ביזור" מהמאמר ב"השילוח", היו כלא היו.
עוד כתבות בנושא
חמור מכך, מחלת האחידות גולשת גם למינוי שופטים לעליון. בימים אלו מטיל השופט עמית ווטו מכוער, בנימוקים מאולצים, נגד מינויים של הדוקטורים אביעד בקשי ורפי ביטון לעליון. גם היום, שני השופטים הנוספים בוועדה לבחירת שופטים, נעם סולברג ודפנה ברק ארז, לא מאתגרים, לפחות לא פומבית, את הווטו. העיתונאי נטעאל בנדל דיווח כי בתאריך סמלי משהו, קצת אחרי תשעה באב תשפ"ד, ניהל השופט סולברג שיחות נוקבות עם ברק ארז והנשיא דאז, עוזי פוגלמן, בדרישה להסרת הווטו, ואף איים לפרק את בלוק השופטים, הלא חוקי כאמור. הווטו לא הוסר אך סולברג לא מימש את איומו.
לא קלה דרכו של סולברג הצנוע, המבריק והסולד מעימותים בבית המשפט העליון, אלא שאין אף אחד אחר בהיכל שמתנדב לבזר את הכח מרצונו החופשי. את הבלוק המרושע והלא חוקי יש לפרק, את הווטו הבזוי יש להסיר. השופט סולברג אמנם לא יכול גייס רוב בוועדה למינויים של בקשי וביטון, אבל הוא יכול גם יכול להבהיר קבל עם ועדה, לפני הקלעים, שיש שופט בעליון שלא סבור שהדוקטורים בקשי וביטון הם "צלם בהיכל". על סולברג לדרוש להביא אותם, ואת חצי העם המודר מהערכאה הרמה, בקהל. זו זכותו, זו חובתו.
עוד כתבות בנושא
