האם יש גבול לסמכויותיו של בית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק? דומה שהשאלה הפשוטה הזו ניצבת בלב המחלוקת החוצה זה שנים את החברה הישראלית לשניים. מעברו האחד של המתרס ניצב המחנה הדוגל בעליונות בית המשפט, ומן העבר האחר ניצבים המבקשים להגביל את סמכויותיו ולצמצם את מידת התערבותו בפעולת רשויות השלטון האחרות.
כל אחד משני המחנות מנמק את עמדתו בטענות הנוגעות לחלוקה הרצויה של הסמכות המוסדית בין רשויות השלטון במדינה דמוקרטית. האם ראוי לתת בכורה לעקרון הכרעת הרוב, או שמא דווקא ההגנה על זכויות המיעוט היא לב שיטת המשטר הדמוקרטית בגרסתה המודרנית? האם ריבונות העם היא התשתית שהדמוקרטיה ניצבת עליה, או שבבסיסה עומדים עקרונות־על ליברליים שתוקפם אינו תלוי בשאלה אם קיימת סביבם הסכמה חברתית רחבה? ואף אם נניח שהגנה על זכויות היא לב הדמוקרטיה, האם השופטים היושבים במגדל השן הם שיגנו עליהן ביעילות המרבית, או שחברי הפרלמנט, נבחרי הציבור, הנדרשים לתת לו דין וחשבון לעיתים תכופות, יעשו זאת טוב יותר?
כל השאלות הללו, ורבות אחרות, הן כר פורה לדיונים מרתקים ומלאי עניין. כל אחד מהם יכול למלא סמינר שלם בפילוסופיה פוליטית. אך בדיון שהתקיים בשבוע שעבר בבג"ץ בעתירות המבקשות להורות על פיטורי השר לביטחון לאומי איתמר בן־גביר, ביקש עורך דינו דוד פטר להעלות לדיון שאלה פשוטה הרבה יותר: מה עמדתו של החוק הישראלי בשאלת גבולות הסמכות של בית המשפט העליון? האם אכן, כפי שסבורים שופטי בג"ץ, המחוקק העניק להם סמכות בלתי מוגבלת?
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
מחיקת פס"ד "המזרחי"
את טיעונו המשפטי פתח עו"ד פטר בקביעה הנחרצת ש"אין לכם סמכות". ההכרזה עוררה גיחוך בקרב חברי ההרכב המורחב שישב בדין. כמה מהם, בעיקר השופטים אלכס שטיין ועופר גרוסקופף, אף החלו להתפלמס עמו. אף שבדיון הקצר על הסמכות הוא לא צוטט במפורש, ברקע עמד סעיף 15(ג) לחוק יסוד השפיטה, הקובע כי "בית המשפט העליון ישב גם כבית משפט גבוה לצדק; בשבתו כאמור ידון בעניינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק ואשר אינם בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר". הסעיף הזה, כך סבורים רבים משופטי בית המשפט העליון כיום, מעניק לבית המשפט העליון סמכות בלתי מוגבלת לתת לכל רשות שלטונית כל צו שהוא. המגבלה היחידה היא שהסעד חייב להינתן "למען הצדק".
עד כמה הסמכות הזאת בלתי מוגבלת, לדעת השופטים? מתברר שחלקם לפחות סבורים שהסעיף הזה מאפשר לבג"ץ לפסול אפילו חוקי יסוד, אף על פי שסמכות לפסילת חקיקה לא נזכרת בו ולו ברמז. מי שקבעה כך במפורש בפסק הדין בעתירות הנוגעות לביטול עילת הסבירות הייתה השופטת יעל וילנר, וחברים אחרים בהרכב הצטרפו אליה. וילנר, שסברה אגב שיש לדחות את העתירות, טענה בכל זאת שיש לבית המשפט העליון סמכות המבוססת על סעיף 15(ג) לפסול חוקי יסוד. בסמכות הזו, כך הדגישה כבודה, יש לעשות שימוש רק במקרים חריגים ביותר, אך הזהירות הנדרשת אינה מבטלת את עצם קיומה. חברים אחרים בהרכב, למשל השופטת רות רונן, סברו שגם התיקון הנוגע לעילת הסבירות דרמטי מספיק כדי שבג"ץ ישתמש בסמכות שמעניק לו לדעתה סעיף 15(ג) ויכריז על בטלותו.
הקביעה שסעיף 15(ג) לחוק יסוד השפיטה מסמיך את בג"ץ לבטל חוקי יסוד משונה מאוד, לפחות על פניה. אם כך הוא, מדוע השחית בית המשפט העליון בשנת 1995 מאות עמודים בפסק דין "המזרחי" כדי לבסס את מעמדם ה"חוקתי" של חוקי היסוד, ולקבוע שאפשר להסתמך עליהם כדי לפסול חקיקה "רגילה" של הכנסת? איזה צורך היה בהכרזתו המפורסמת של נשיא העליון דאז, פרופ' אהרן ברק, על "מהפכה חוקתית", אם בדיעבד לא היה בה כל צורך?
בכל אופן, אם לשיטתם של שופטי העליון הסעיף מעניק להם את "כוח־העל" של ביטול חוקי יסוד, קל וחומר שאפשר לבסס עליו את סמכות בית המשפט להורות לראש הממשלה להעביר שר מתפקידו. מנקודת מבטם המחשבה שהם נעדרי סמכות להורות על הדחת שר מתפקידו היא מופרכת עד כדי גיחוך. לא פלא שאל מול טיעוניו של עו"ד פטר בנושא הסמכות הפטיר השופט אלכס שטיין בנימה מזלזלת: "אלו טיעונים ברמה של שנה א'".
עוד כתבות בנושא
צדק או שיפוט
אך האם זו באמת הפרשנות הנכונה של הסעיף? האם חוק יסוד השפיטה אכן התכוון להפוך את בית המשפט העליון ל"כול יכול"? מאמר אקדמי מאת אופיר לוי שהתפרסם לא מזמן בכתב העת "משפט ועסקים", שמוציא לאור בית הספר למשפטים באוניברסיטת רייכמן, מעלה שהפרשנות הזו מעוותת את כוונתו המקורית של הסעיף - עיוות שהוא תוצאה של תרגום משובש מהשפה האנגלית. סעיף 15(ג) בלשונו לא נולד יש מאין עם חוק יסוד השפיטה. בדברי ההסבר להצעת חוק היסוד, שהונחה על שולחן הכנסת ביוני 1978, נאמר במפורש שהנוסח מועתק מילה במילה מחוק בתי המשפט שקדם לו, "כדי למנוע זעזוע של תילי הלכות שנבנו על גבי סעיף זה". בימים ההם איש לא חלם שבתי משפט בישראל יבטלו חוקים, בטח לא על בסיסו של סעיף החוק הזה.
אלא שגם חוק בתי המשפט אינו מקורו של הסעיף: זהו תרגום של הפסקה השנייה לדבר המלך במועצה על פלשתינה (א"י), שמכוחו ניתנה לבית המשפט העליון המנדטורי סמכות נוספת, לשמש כ־high court of justice. המונח תורגם לעברית בטעות כ"בית דין גבוה לצדק", אך הכוונה היא לבית משפט מנהלי, כאשר משמעותה של המילה justice בהקשר הזה היא "שפיטה" או "שיפוט". התרגום השגוי ממשיך גם בביטוי "סעד למען הצדק", שגם הוא חוטא למשמעות המקורית של המושג בדין האנגלי. הרעיון המקורי של הסעיף היה שבית המשפט יהיה מוסמך לתת כל צו חוקי שאיננו בסמכות של בית משפט אחר, לא להסמיך את בג"ץ לתת כל סעד שהוא, רק כי כך "צודק".
עוד כתבות בנושא
למען האמת, אף שהעיוות בתרגום נוצר כבר בתקופת המנדט, עד לשנים האחרונות לא העלו השופטים בדעתם שהסעיף הופך אותם לכול יכולים. פרשנותו המקובלת הייתה שבית המשפט רשאי לתת סעד במקרים שאינם בסמכותו של שום בית משפט אחר, אם יש בכך צורך למען הצדק, אך הסעד עצמו ניתן רק בהתאם לחוק. אלא שבשנים האחרונות הולכת ומשתרשת הפרשנות החדשה שהפכה את בג"ץ לכול יכול. הפרשנות המופרכת הזו מחייבת לשוב לעבר, ולהזכיר שזו בסך הכול שגיאת תרגום. בג"ץ איננו כול יכול, והמחוקק מעולם לא התכוון לעשות אותו לכזה.