600. זהו מספר הקסם שנקבו בו שופטי בג"ץ בהחלטתם בעתירה נגד מגבלות פיקוד העורף על התקהלויות בהפגנות נגד הממשלה והמלחמה. שופטי בג"ץ אומנם לא קבעו במקום פיקוד העורף מה יהיה מספר המפגינים המותר בכל אחד מאתרי ההפגנות, אך כן הציבו רף מינימום ואסרו על פיקוד העורף לרדת מתחתיו: 150 מפגינים בכל אחד מאתרי ההפגנה המשניים ו־600 מפגינים באתר המרכזי בכיכר הבימה בלב תל־אביב.
למה 600 ולא 800, או 1,000, ואולי דווקא 500? שום הסבר מניח את הדעת לא ניתן למספר שנקבו בו שלושת שופטי בג"ץ יצחק עמית, חאלד כבוב ויחיאל כשר, בהחלטה הלקונית שנתנו בעתירה עוד לפני צאת השבת. כל הניסיונות שעשינו לברר את פשרו של המספר הזה וכיצד הוא נבחר עלו בתוהו. הוא לא מוזכר בשום דרך בכתבי הטענות בתיק, ולא מופיע ולו ברמז בפרוטוקול המתעד את חלקו הפומבי של הדיון. אם נאמר דבר מה בנוגע למספר הזה בחלקו החסוי של הדיון, הדבר לא קיבל ביטוי באף אחד מהמסמכים הגלויים בתיק בית המשפט.
מאליו עולה החשד שמספר הקסם הזה, 600, אינו מבוסס על דבר מלבד תחושות הבטן של שלושת שופטי בג"ץ. באופן משונה התחושות הללו גוברות על עמדה של אנשי מקצוע מתחום ההתגוננות, שסיירו בזירה ממש באותו היום ובחנו לעומק את הדברים. זוכרים את בג"ץ גלי צה"ל ואת החשיבות העצומה שייחסו השופטים בדיון ל"עבודת מטה" סדורה ולמתן משקל מכריע לעמדה "מקצועית" חפה משיקולים זרים? מתברר שהחובות הללו של האזנה קשובה לדרג המקצועי וקבלת עמדתו כנקודת מוצא לכל דיון חלות רק על פוליטיקאים. שופטים פטורים מהן לחלוטין. אחרת איך אפשר להסביר את תעוזתם של השופטים בקביעת מספר מינימלי מדויק של מפגינים?
הכי מעניין
כאוס בבית המשפט
ההתפתחויות בזירה הגיאו־אסטרטגית הפכו את הסוגיה כולה לעיונית, אך מכיוון שבג"ץ יישאר איתנו גם אחרי המלחמה חשוב לעסוק במה שקרה כאן. בניגוד למה שמערכת המשפט היתה רוצה שתחשבו, הדרמה סביב שאלת מספר המפגינים בכיכר הבימה במוצ"ש איננה סיפור על חופש הבעת הדעה ועל הזכות להפגין גם נגד מלחמה. גם במדינת ישראל ב־2026 איש איננו מבקש להצר סתם כך את גבולות חופש ההפגנה וההתנגדות למדיניות הממשלה, אפילו בזמן שהתותחים רועמים.
לבעלי אינטרס יש רצון ברור להציג את העניין כולו כמאבק בין כוחות האור בראשות בית המשפט העליון ובין משטרת ישראל, שהפכה לשיטתם ל"משטרת בן־גביר". הם מבקשים להוציא למשטרה שם רע כמי שפועלת שלא לפי החוק, למען פוליטיקאי או מחנה פוליטי, ולהשתקת כל מחאה נגד מדיניותם ונגד המלחמה. אלא שהעובדות, מעשה שטן, לא מתיישבות עם הסיפור הזה, ומספרות סיפור אחר - על גורמי מקצוע שעסוקים בהגנה על חיי אדם ועל מערכת משפט שאיבדה את הצפון והפכה לסוכנת כאוס.
שופט בית המשפט העליון, יצחק עמית | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
הסוגיה של הטלת מגבלות על פעילות אזרחית, מכל המינים והסוגים, היא עניין מורכב שכל הדמוקרטיות בעולם מתמודדות איתו. מצב שבו חירויות הפרט מתנגשות עם תפקידה של המדינה להגן על חיי אזרחיה הוא תמיד סבוך, ועמוס בחשדנות ובתיאוריות קונספירציה, כפי שלמדו אזרחי כל העולם בתקופת הקורונה. ובכל זאת, כל מדינה נורמלית מגבילה באופן מידתי את החירות של תושביה כדי להגן על חייהם בעת חירום, ומלחמה שבה נורים טילים על העורף האזרחי היא ללא ספק עת כזו.
קביעת מגבלות על מספר המשתתפים בפעילות כזו או אחרת היא מטבע הדברים לא מדע מדויק. ועדיין, מי שמחזיק בכלים ובמומחיות לקבוע את המגבלות הם אנשי פיקוד העורף, שגם נושאים באחריות לטיפול באסונות אם יתרחשו חס וחלילה. הם קבעו את המגבלה על מספר המשתתפים בהפגנות, ולא המשטרה שקל כל כך להתנגח בה. אומנם כיכר הבימה וסביבתה מוכרים היטב לשופטי בג"ץ, ישראלים חובבי תרבות ואמנות, אך ברי שאין בידם כלים לקבוע מהן מגבלות הבטיחות שיש לקבוע כדי לשמור על חיי המפגינים. הם גם לא יהיו אלו שישאו באחריות לטיפול באסון אם יתרחש. אלא שמרוב להיטות לצאת לעזרת המפגינים נגד הממשלה שכחו השופטים את הדברים הפשוטים ביותר, ונסחפו אל מחוזות ההזיה.
שערי פרשנות
בבית המשפט העליון יש שופט תורן גם בשבתות ובמועדי ישראל, לדיון בעתירות דחופות שקבלת החלטה מיידית בהן אינה יכולה להמתין אפילו 25 שעות. יש לעיתים עתירות שעניינן בהחלטות גורליות, וחיים ומוות תלויים בהן. סוגיות של מתן טיפול מציל חיים בכפייה, סוגים מסוימים של עתירות הביאס קורפוס ועוד. אך האם יש אדם סביר שמאמין שאחת מהסוגיות הללו היא הגדלת מספר המפגינים שיורשו להתקהל בכיכר הבימה במוצאי שבת מ־150 ל־600? מתברר שמערכת משפט שאיבדה את הצפון מסוגלת לטעון גם דבר כזה. "ברי כי מדובר בסוגיה של פיקוח נפש הקשורה לביטחונם של המפגינים והשוטרים", נטען בהודעה שפרסמה דוברות מערכת המשפט בתגובה למתקפות הבלתי נמנעות על החלטת השופטים.
האם נשיא העליון, בוגר 12 שנות חינוך דתי, שכח לחלוטין מה משמעות המונח "פיקוח נפש"? אי קבלת ההחלטה בשבת לא הייתה עלולה לסכן את חייו ואת שלומו של איש. לכל היותר, אם נקבל את עמדת העותרים, היה בכך כדי לפגוע בחופש הביטוי ובזכות להפגין. אלו שתיים מחירויות היסוד שבנשמת אפה של הדמוקרטיה, ובכל זאת גם גדולי הדמוקרטים לא יטענו שהן גוברות באופן קטגורי על הזכות לחיים ולביטחון אישי. דיון בעתירה המבקשת להקל מגבלות שמטרתן הגנה על ביטחון האזרחים אינו עניין של "פיקוח נפש", אלא אם ניתן פרשנות לשונית יצירתית במיוחד למונח התלמודי־הלכתי עתיק היומין.
עוד כתבות בנושא
גם אם נניח ששערי פרשנות לא ננעלו, האם לרגל המאורע נשכח גם הכלל הידוע, המעוגן בכלל 39 לכללי האתיקה לשופטים, ש"שופט אומר דברו בפסקי דין ובהחלטות"? ממתי דוברות בתי המשפט נשלחת להסביר פסקי דין והחלטות שיפוטיות? בהחלטה הזאת ובמה שסבב אותה נחצו כמדומה כל גבולות ההתנהלות ההגיונית והמקובלת במערכת המשפט הישראלית ב־77 שנותיה.
ומה עושה מערכת שמבינה ש"רואים לה"? מתקנת אבסורד בעזרת אבסורד חדש. וכך, למחרת השבת החליט אותו הרכב שופטים לדון גם במספר המתפללים ברחבת הכותל. "עתירת המראה", שאף היא כנראה כבר הפכה לתיאורטית, הוגשה בניגוד לכל הכללים, ללא פנייה מוקדמת לרשויות ומיצוי הליכים, אך בשם "האיזון הקדוש" הוצא גם בה צו על תנאי שעות ספורות לאחר שהוגשה. כך נראית מערכת משפט שאיבדה את הצפון, ושכחה שתפקידה איננו לעודד כאוס ולהפריע לרשויות לעשות את תפקידן בעיצומה של מלחמה.