העתירה של כמה אזרחים, הדורשת מראש הממשלה נתניהו לפטר את השר בן גביר מתפקידו, תוך שימוש בכל מיני נימוקים חוקתיים עמומים, איננה בעיה אישית של ראש הממשלה ושל השר לביטחון לאומי. להבדיל מהמסגור שמעניקים מרבית כתבי המשפט בכל עת שניתנת החלטה שיפוטית לעומתית לקואליציה, את מחיר ההכרעה החוקתית המהדהדת, לא משלמים נבחרי הציבור, ה"פוליטיקאים" בלשון הכתבים, אלא הבוחרים עצמם. כששופט מבטל חוק, או מוציא נגדו צו ביניים או צו על תנאי שמקדם עד מאוד את העתירה, זו לא "מכה לבן גביר" ולא "מכה לנתניהו" ולא "מכה לקואליציה", מטבעות לשון שטבע כתב המשפט אביעד גליקמן ואומצו בידי עמיתיו, אלא זו דריכה על הזכויות הפוליטיות של האזרחים, שהעמדה אותה הביעו בקלפי, וזכותם לעצב את הפרהסיא הציבורית, היא שנפגעת.
עוד כתבות בנושא
כחלק מהקמפיין הנרחב לקידום העתירה, משודרות בתקשורת שלל כתבות שמטרתן להראות עד כמה השר בן גביר הוא שר "רע": מתערב בחסימות כבישים, לא קידם את רינת סבן, אישר את החלטת פיקוד העורף להגביל את מספר המפגינים בהבימה בימי הגבלות ההתכנסות וירי הטילים, לא עושה די למלחמה בפשיעה הלאומנית היהודית ועוד. גם עמדתו נגד שימוש סלקטיבי ב"בואש" לפיזור הפגנות חרדים דווקא, הוצגה בכותרת ראשית בעיתון מוביל, כעילה מוצדקת לפיטוריו.
המסע התקשורתי הנרחב איננו אלא הדהוד של העתירה הדורסנית ותגובת היועצת המשפטית הדורשת לקבל אותה. העותרים והיועמ"שית סורקים בדקדקנות בררנית את פעולות השר בן גביר, מציוצי תמיכה בטוויטר בשוטרים שהחמירו עם חוסמי כבישים וכלה במדיניותו המוצהרת ביחס להר הבית ושבזכותה בין היתר נבחר למשרתו, דורשים אותן לגנאי, ומסיקים מהן חובה משפטית לפיטורין.
הכי מעניין
מלבד החולשה המדהימה של טיעוני היועצת, בהרב-מיארה פשוט לא מייחסת שום חשיבות לזכויות הפוליטיות של אזרחי ישראל. הרי גם לפי השיטה המשפטית הכי אקטיביסטית, ולפיה חובת היועצת איננה לייצג את ממשלת ישראל הנבחרת אלא את האינטרס הציבורי, עקרונות היסוד של השיטה והטוב המוחלט, ראוי שהיא תפרוש בפני בג"ץ את כלל השיקולים, ותציג גם את העלות הכבדה של ההתערבות השיפוטית, המחליפה את שיקול דעת הציבור באמצעות נבחריו, בתפיסת עולמה של קליקה צרה של משפטנים. אלא שמבחינת היועצת, ביטול חוק יסוד זו פעולה שגרתית (היא תמכה בביטול ארבעה(!) חוקי יסוד מאז תחילת כהונת הכנסת הנוכחית), ופיטורי שר באמצעות צו שיפוטי, זה הדבר הטבעי ביקום. היועצת מתעלמת כמעט כליל, בתגובותיה בעתירות "חוקתיות", מהכרסום הקשה בזכויות הפוליטיות של אזרחי ישראל, ובענין פיטורי בן גביר, היא כלל לא מזהה את הפגיעה בזכות הדמוקרטית הכי בסיסית - לבחור ולהיבחר.
אין ספק שהיועצת קיבלה רוח גבית משמעותית מההחלטה האומללה פה אחד של שלושת שופטי הרכב הסניוריטי, עמית, סולברג וברק-ארז, להוציא צו על תנאי (ועוד בלי דיון כלל) שמקדם עד מאוד את עתירת הפיטורים. כאמור לעיל, היועצת הצטרפה לחלוטין לעמדת העותרים. את השר בן גביר מייצג עורך הדין דוד פטר ואילו ראש הממשלה מיוצג בידי עורך הדין מיכאל ראבילו, לאחר שהייעוץ המשפטי הואיל ברוב טובו לאשר לנתניהו ייצוג פרטי. פטר, מייצגו של בן גביר, התייחס באריכות הן לסוגיית חוסר הלגיטימיות של העתירה וחוסר הסמכות של השופטים, והן לטענות המביכות שקוששה היועצת נגד בן גביר. ראבילו, מייצגו של נתניהו, התייחס רק לסוגיית הסמכות, שהיא המרכזית בראייתו של ראש הממשלה. עבור עמית, שמעוניין עד מאוד, מטעמי שליטה בהליך, בצו על תנאי עוד לפני דיון ובלי לשמוע כלל את טענות הצדדים, זה הספיק: הוא צירף את סולברג וברק ארז, ושלושתם חתמו פה אחד, מי בחדוה ומי כמי שכפאו שד, על צו על תנאי נגד ראש הממשלה, בנימוק המאולץ שנתניהו "שהחלטתו היא העומדת במוקד העתירות", לא התייחס "לגופו של עניין".
עוד כתבות בנושא
למרות ההיתממות, הצו על תנאי מקבל בפועל את העתירה. הרי שאלת הסמכות היא הביטוי של סוגיית הזכויות הפוליטיות. אם לבג"ץ הסמכות לפטר השרים, לאזרחי ישראל אין זכויות פוליטיות. אם לאזרחי ישראל יש זכויות פוליטיות, לבג"ץ אין סמכות לפטר שרים. כשמוצא צו על תנאי בעתירה כזו, מיניה וביה נקבע שהנושא בסמכות בג"ץ. הוצאת הצו על תנאי לפיכך, היא הכרעה בעתירה לגופה. זהו הרי "גוף העניין": מי הוא זה שרשאי למנות את השרים ולפטרם, אזרחי ישראל או בית המשפט?
לא זו אף זו: טענת שלושת השופטים בצו פה אחד, ולפיה החלטת נתניהו (לא לפטר את בן גביר) היא "העומדת במוקד העתירות", אף היא כשלעצמה סוג של הכרעה בעתירה. הרי ליבת תגובת המשיבים היא כי מי שהחלטתו נתקפת בעתירה איננו נתניהו אלא הבוחר. העם הוא שבחר בשר בן גביר למשרתו הרמה, והעם הוא הוא שנותר ללא זכויות פוליטיות מרגע הוצאת הצו על תנאי. הצו, שניתן בלי דיון וללא הנמקה, דוחה את הטענה המרכזית של הממשלה.
הדימיון המוחלט בין יצחק עמית לאביעד גליקמן מעולם לא היה בוהק כל כך: אביעד גליקמן אומר "מכה לנתניהו" והשופט עמית אומר ש"החלטת נתניהו היא העומדת במוקד העתירה". מדובר באותה תפיסת עולם בדיוק, ולפיה יש "פוליטיקאים" רעים, שופטים ויועצים משפטיים טובים, ובעיקר אין ציבור, לא צריך לספור אותו, אין לו זכות לבחור ולהיבחר ואין לו זכות להשפיע.
לא נגד איתמר בן גביר ולא נגד בנימין נתניהו הוגשה העתירה, אלא נגד האזרחים, הלוחמים, המילואימניקים והנופלים שהלכו לקלפי, והעתירה דורשת לגרוס את הפתק שלהם. אך סמלי הדבר, שהנפגעים העיקריים מהעתירה, הבוחרים, כלל לא מיוצגים בבית המשפט, לא כשופטים (שם נערך סינון נגד "מי שלא עומד בסטנדרט" דוגמת הדוקטורים בקשי וביטון), ואפילו לא כבעלי דין.
אפשר עוד לתקן. במסגרת הצו על תנאי, ההרכב הורחב "בשים לב לטיבן ולכובד משקלן של הסוגיות העומדות להכרעה". כך, במקום שהעתירה הלא לגיטימית תידחה מיד אף ללא תגובת משיבים, היא נידונה בפאר והדר בהרכב הסניוריטי הבכיר, הוצאה בעניינה צו על תנאי, והיא נידונה בהרכב הכולל תשעה מאחד עשר שופטי העליון המכהנים. אלא שכדברי פייטן הסליחות, ממכה עצמה ניתן להכין רטייה. יש לקוות ששופטי הפלג השמרני, סולברג ומינץ, שההרכב המורחב זימן ביחד, לא יאפשרו לעתירה ההרסנית הזו להתנהל כאילו הכל כאן תקין. שהם יהיו לרוב השותק, המושתק והלא נוכח - לפה.