לשם מה זקוקה מדינת ישראל לשרים, אם בשעת הצורך שופטים יכולים להחליף אותם? זו השאלה הראשונה שעולה למקרא ההחלטה שנתן בשבוע שעבר השופט דוד גדעוני מבית המשפט המחוזי בירושלים בנוגע לקידומה של רפ"ק רינת סבן.

סבן היתה חברה בצוות החקירה שטיפל בתיקי ראש הממשלה, ונחשבת למקורבת לראש אגף חקירות ומודיעין במשטרה, ניצב בועז בלט. קידומה נעשה לצורך מינויה לעוזרתו של בלט. ההחלטה על הקידום התקבלה על ידי המפכ"ל, בהמלצת סגל הפיקוד הכללי (ספ"כ) של המשטרה, וכמתחייב מהוראת החוק הובאה לאישור השר לביטחון לאומי הממונה על המשטרה.

תחילה אישר השר איתמר בן־גביר את קידומה של הקצינה בתפקיד ובדרגה, אך לשם השלמת התהליך היא נדרשה לעבור קורס פיקוד ומטה. עד שמילאה לכאורה את הדרישה הגיעו השר ואנשיו למסקנה שהקידום דורש בדיקה נוספת, ובן־גביר סירב לחתום על הענקת הדרגה.

השר הדגיש כי אינו מסרב עקרונית לחתום על הקידום. בסך הכול הוא ביקש שהספ"כ יקיים דיון מחודש, שיוצג בו מלוא המידע הרלוונטי לקידום. הסוגיה הראשונה שהטרידה את בן־גביר, לדבריו, היא מעורבותה של סבן בחיפוש הבלתי חוקי במכשירי הטלפון של יועצי נתניהו שנחשדו בהטרדת עד המדינה שלמה פילבר.

השר טען שהביקורת החריפה שמתחו שופטי בג"ץ על סבן כלל לא נלקחה בחשבון כשהוחלט לראשונה על הקידום. כזכור, בהחלטת השופט דאז יוסף אלרון נקבע שהחיפושים המוקדמים בטלפונים הניידים ללא צו היו "פגם חמור אשר הביא לפגיעה קשה בפרטיותם" של היועצים. החוקרים "חרגו מנוהלי המשטרה פעם אחר פעם", קבע אלרון.

התיק חזר אז בהוראת העליון לבית משפט השלום, לצורך דיון בבקשה המאוחרת של המשטרה לערוך את החיפוש - והפעם כחוק. בדיון העידה סבן, אז בדרגת פקד, ולטענת סנגורם של היועצים, עו"ד עמית חדד, ניסתה לגונן על מפקדיה באותה עת ביחידה הארצית לחקירות כלכליות.

במענה לרבות משאלותיו של חדד, שבהן ניסה להבין מי נתן לה את ההוראות, השיבה סבן שהיא "לא זוכרת". במקום לומר מי הורה לה לערוך את החיפוש או עם מי התייעצה בנושא, היא בחרה להתחמק, עד שכונתה ביותר משמץ של אירוניה "פקד לא זוכרת". גם בעדותה במשפטו של רה"מ בנימין נתניהו, כשנשאלה על נושאים הקשורים לחקירת פילבר והלחצים שהופעלו עליו, הרבתה סבן להשיב שאינה זוכרת.

בכתבה על מינויה הצפוי לעוזרת ראש אגף חקירות, שפורסמה בכלכליסט לפני כשנה, צוטט מקור ביחידת להב 433 שמתח ביקורת קשה על קידומה לנוכח עדותה בשתי ההזדמנויות. "מבחינתי, רינת סבן היא סמל ביחידה לכך שמי שמחפה על המפקדים ולוקח 'תיק' על עצמו מתוגמל, וזאת על אף הביקורת החריפה כלפיה מצד העליון", הוא אמר.

לבעיות הללו הצטרפו סימני שאלה נוספים שהצדיקו לטענת בן־גביר עיון מחדש בהחלטת הקידום ודיון נוסף בספ"כ. בין השאר, טען השר, לא הוצג לו ולא עלה לדיון בספ"כ הציון הנמוך שקיבלה סבן במרכז ההערכה שבדק את התאמתה לקידום. גם את הדרישה שתעבור קורס פיקוד ומטה כתנאי למימוש הקידום מילאה סבן באופן שעורר שאלות. מכיוון שקורס משטרתי לא נפתח בטווח הזמן המיידי, דאג ניצב בלט - שביקש לממש את הקידום מהר ככל האפשר - שהיא תקבל אישור לביצוע קורס מקביל כביכול בשירות בתי הסוהר. אלא שבמשטרה היו מי שסיפרו שזו "קומבינה" לא מקובלת, משום שהקורס בשב"ס קצר יותר, ותכניו ממוקדים בתחומי העיסוק של השירות ולא באלו של המשטרה - ובוודאי לא של אגף המודיעין והחקירות, תחום מקצועי סבוך וייחודי שאין לו מקבילה ממשית בשב"ס.

אנחנו במסך עשן

מפקדיה של סבן במשטרה, ולא פחות מהם היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה, לא אהבו את העיכוב בקידום סבן, שכבר נכנסה בפועל לתפקיד העוזרת של בלט. היועצת טענה שבן־גביר מחויב לחתום על הענקת הדרגה לסבן, ושעיכוב הקידום מדיף ריח רע של שיקולים זרים שלא ממין העניין.

בייעוץ המשפטי טענו כי התנהלותו של השר מעלה את החשש שטענותיו הן בסך הכול מסך עשן. הרקע האמיתי לעיכוב הקידום הוא מעורבותה של סבן בחקירות נתניהו ועדותה, הם אמרו, "באופן שיש בו, לכאורה, כדי להרתיע עדים לובשי מדים ולשבש את תקינותם של הליכים פליליים נגד גורמי שלטון בכלל, ואת התנהלותו התקינה של משפט ראש הממשלה בפרט".

שניים מהמשנים ליועמ"שית שיגרו מכתב חריף במיוחד לשר בן־גביר, ותקפו את השימוש בתפקידו השלטוני ובסמכות שניתנה לו "באופן שעשוי להרתיע קציני משטרה מלטפל בתיקים פליליים נגד חברי הממשלה ומקורביהם". השניים, ד"ר גיל לימון ועו"ד אביטל סומפולינסקי, טענו שהתנהלות השר פסולה, ושהיא עלולה להרתיע עדים בהליכים פליליים ולהביא לשיבוש התנהלותם התקינה. לכן, לדעתם, עיכוב החתימה בדרגה אינו רק בלתי ראוי, אלא מהווה חריגה מסמכות.

באופן מרומז הבהירו השניים כבר במכתב ההוא מחודש יולי אשתקד שההתעקשות עשויה להשליך על עצם הלגיטימיות של כהונתו של בן־גביר בתפקידו - איום שבימים אלו היועמ"שית מנסה לממש בבג"ץ. לאחר שסבן עתרה נגד בן־גביר, התייצבו היועמ"שית והפרקליטות לצידה, והגישו לבית המשפט המחוזי בירושלים עמדה התומכת בעתירתה.

שופט המחוזי דוד גדעוני שמע את שני הצדדים, והעדיף את עמדתן של סבן והיועמ"שית על פני זו של השר. הוא קבע כי על בן־גביר לחתום על המינוי. בפסק הדין קיבל השופט את הטענה שהתנהלותו של השר, על אף נימוקיו המפורטים, מעלה חשש לשקילת שיקולים זרים, ודחה את הסבריו.

עד כאן לגיטימי. אולם השופט גדעוני לא הסתפק בכך: אף שזכות הערעור היא אחת מאבני היסוד של המשפט, נמנע כבודו מלקבל את בקשת השר בן־גביר לעכב את ביצוע פסק הדין כדי שתינתן לו שהות לערער לעליון. בן־גביר, שהחליט בכל זאת לערער, לא מיהר לחתום על הקידום, והסתמך על כך שבפסק הדין לא נקצב מועד לביצועו. ואז, לבקשת היועמ"שית, שבר השבוע השופט את הכלים, וקבע שאם בן-גביר לא יחתום על הקידום בתוך חמישה ימים - ייכנס הקידום לתוקף גם בלי חתימתו. למעשה, בכך "חתם" השופט על המינוי במקום השר.

צווים שיפוטיים יש לכבד, אך גם על הפרדת הרשויות יש לשמור. כאשר שופט מסיג את גבולו של השר, מה יגרום לשר לכבד את הצווים של השופט? ואם השופט ממלא את תפקידיו של השר, האם הוא מוכן לקחת על עצמו גם את האחריות לפעולת המשטרה? האם באותה ההזדמנות הוא מעוניין לנהל גם את המאבק בתאונות הדרכים או את המלחמה בפשיעה בחברה הערבית?