סגן נשיאת בית הדין האזורי לעבודה בירושלים, השופט עמי רוטמן, דחה בהסכמת נציגי הציבור אברהם שבבו ולאה בר אילן, את תביעתה של נילי בר סיני, אלמנתו של יורם בר סיני מקיבוץ בארי שנרצח בטבח שמחת תורה בחילופי יריות עם מחבלים כשהגן על הבית של בתו ונכדיו בקיבוץ.
בר סיני תבעה את המוסד לביטוח לאומי בדרישה שזה יממן את הוצאות שריפת גופתו של יורם באמצעות חברת "עלי שלכת", בטענה ששריפת גופה נחשבת ל"קבורה" אותה נדרש המוסד לביטוח לאומי לממן בהתאם להוראות "חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל-1970". שורה של תביעות דומות שהוגשו נגד המוסד לביטוח לאומי הסתיימו בפשרה, אך לאחר שבר סיני סירבה לפשרה וביקשה שבית הדין יכריע בתביעתה, ניתן פסק הדין.
ברקע התביעה עמד סעיף 7ב לחוק התגמולים, אשר קובע כי כי קרובו של הנפטר "לא ישא בתשלום כלשהו בשל הקבורה". בתביעה נטען כי פרשנות תכליתית של הביטוי "קבורה" אמורה להביא למסקנה שהוא כולל בחובו גם שריפת גופה. הביטוח הלאומי דחה מנגד את התביעה והתנגד לתשלום הוצאות שריפת הגופה חלף קבורתה, בטענה שעל פי החוק שריפה איננה בגדר "קבורה".
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
בפסק הדין אימץ בית הדין לעבודה את עמדת הביטוח הלאומי, וקבע שעל אף מעמדם המיוחד של נפגעי פעולות איבה בכל הנוגע לקבורה, החופש לו זכאים בני המשפחה בבחירת אופן הטיפול בגופת יקירם במימון המדינה איננו מוחלט: "על אף העובדה שבמקרה שבו נפטר נפגע כתוצאה מפעולות איבה, איפשר המחוקק חופש בחירה נרחב יותר בכל הנוגע לקבורתו, ונקבעו תשלומים נוספים להם זכאים בני משפחתו בגין 'הוצאות קבורה והוצאות אחזקה של מקום הקבורה והמצבה', תנאי בסיסי לקבלת הוצאות אלה הינו קיומה של 'קבורה'".
בפסק הדין הובהר עוד כי "לא היה חולק כי אילו בן המשפחה יבחר להביא את האפר לקבורה, יישא הנתבע (המוסד לביטוח לאומי - ש"פ) בעלויות הקבורה בהתאם להוראות החוק. בנסיבות אלה, גם לא מצאנו כי מדובר בהפליה אסורה בין המקרים, שכן לא ניתן לחייב את המדינה לממן הוצאות שריפת הגופה בידי ארגון שפעולותיו לא נבחנו ולא הוסדרו בחוק או באמצעותו. לעניין זה גם נציין, כי לא ברור גם מה העלויות התקציביות שתהיינה, ככל שהמדינה תידרש להסדיר ולפקח גם על ארגונים מסוג זה".
בסיכום קבעו חברי ההרכב: "לאור התוצאה שאליה הגענו, לפיה לא מצאנו מקור חוקי המאפשר לשלם לתובעת בגין שריפת גופת המנוח, ומשהמחוקק - משיקוליו שלו - לא קבע הוראות אופרטיביות לעניין תשלום הוצאות בגין שריפת גופה, שאינה מהווה חלק מהליך קבורה, מצאנו כי מדובר בהסדר שלילי, שאין מקום כי בית הדין יתערב בו וייצור 'חקיקה שיפוטית' יש מאין. במיוחד נכון הדבר במקום שאין לבית הדין הידע והכלים לקבוע מה התעריף המתאים לשריפה, האם ארגון 'עלי שלכת' מבצע את התהליך תוך שמירת כבוד הנפטר ועוד. בנסיבות אלה, כאשר אין איסור על שריפת הגופה למי שמעוניין בכך, תוך תשלום הוצאות הקבורה (ככל שמתקיימת הלוויה), גם לא מצאנו כי מדובר באפליה אסורה ביחס למי שמבקש להיקבר מלכתחילה בחלקת קבר".
עוד כתבות בנושא
בשולי הדברים הוסיף בית הדין כי "לאור התוצאה שאליה הגענו, ולאור העובדה שבית המשפט העליון כבר פסק שאין איסור על שריפת הגופה, לא מצאנו מקום להתייחס לטענות הנתבע בכל הנוגע לעמדת הדת היהודית בעניין זה".