עד שנת 2050 ימותו יותר ישראלים מכל אלה שמתו מקום המדינה ועד היום. זו לא תחזית קודרת ואסונית אלא חלק ממציאות החיים הפשוטה, אופטימית אפילו. ישראל נהנית מקצב הילודה הגבוה ביותר בעולם המערבי, האוכלוסייה כאן צומחת בקצב מהיר, ולנתון המשמח הזה מחדרי היולדות יש קצה שני הכרחי – בתי עלמין. נכון להיום, אין למדינת ישראל איפה לקבור למעלה משני מיליון נפטרים שצפויים להיטמן באדמתה בדור הבא. ואם רוצים להרחיק ראות קצת יותר, עד שנת 2100, מחקר חדש של מרכז טאוב מעריך שנידרש לחפור עוד יותר מ־9 מיליון קברים נוספים. זה לא רק המקום שנגמר, זאת גם מדיניות הקבורה בישראל שחייבת להשתנות.
זו לא הפעם הראשונה שהטור הזה עוסק באיוולת של אי־קידום היוזמה לחידוש מנהג ליקוט העצמות שנהג בארץ ישראל בימי התנאים. אבל המחקר של הדמוגרף פרופ' אלכס וינרב מציף גם את החריגוּת של מדיניות הקבורה הישראלית, לעומת כל מדינה אחרת בעולם המפותח. החוק בישראל מחייב את הביטוח הלאומי להעניק לכל אזרח קבורה בקרקע, חינמית ונצחית. זה נשמע אולי טריוויאלי לקוראים ישראלים, מהדברים הבסיסיים שבאחריות המדינה לדאוג לטובת אזרחיה. אבל למעשה, זה בדיוק מה שמוביל אותנו למצב שאינו בר־קיימא, לבזבוז מיליארדים, ולמחסור בקברים שרק ילך ויגבר.
קבורה רוויה בבית עלמין בהרצליה | צילום: משה שי, פלאש 90
לפי הסקירה של מרכז טאוב, ישנו פער דרמטי בין מצב שבו המדינה מספקת למשפחת הנפטר קרקע לתקופה זמנית, ובין מצב שבו האדמה הזו ניתנת לנצח. "כמעט בכל שאר המדינות שהן בעלות הכנסה גבוהה, בתום 'תקופת החכירה' נאספים שרידי הנפטר ומועברים למאספה המשפחתית, לבית עצמות ציבורי או לקבר אחים. בכל המקרים האלה, כל לוח זיכרון שהוצב במקום ועליו שם הנפטר מוּסָר, והשטח מפונה לנפטר הבא. כך גם לגבי גומחות בקולומבריום שבהן מאוחסנים כדי האפר של המתים: כאשר דמי השימוש אינם משולמים עוד, הגומחות מפונות ומוכנות לאחסן את הכד הבא".
הכי מעניין
מה שעשו בפראג
בישראל, שריפת גופות היא כמובן לא אפשרות שבאה בחשבון. הן מוסלמים והן יהודים דורשים ברובם המוחלט קבורה בקרקע, וזה לא צפוי להשתנות בשנים הבאות. שריפת גופות והחזקת כדי אפר הפכה לפרקטיקה מובילה במדינות עשירות. ביפן, למשל, שיעורי השריפה קרובים למאה אחוז. בקוריאה הדרומית, טיוואן, שוודיה ודנמרק מדובר על יותר מ־80%; בארה"ב, קנדה, בריטניה, ומדינות רבות במערב אירופה שיעורי השריפה הם יותר מ־60%. בישראל, אפילו בקרב הציבור החילוני יש תמיכה מועטה יחסית בשריפת גופות (כ־10% לפי מחקר משנת 2022).
המצב הזה, יחד עם הגידול המפעים באוכלוסיית ישראל, ועם קוטנה היחסי של המדינה והצפיפות שלה, מחייב אותנו לחשיבה מחוץ לקופסה ולתכנון לטווח ארוך. הנחת המוצא של כל ישראלי היא שכבוד מתו לא יחולל, שהקבר של בני משפחתו לא יוזז לפתע ממקומו בהוראת הרשויות, וגם שלא תופיע דרישת תשלום עבור השימוש בקרקע. מה זה פה, אמריקה חסרת הרגישות?
אבל האמת היא שחלקת קבר נצחית היא מותרות לעשירים בלבד כמעט בכל מדינה מפותחת. "ביוון, חלקות קבורה מושכרות לתקופה של שלוש שנים, עם אפשרות להארכה שנתית במחירים שהולכים ונעשים בלתי אפשריים", מציין הדו"ח. "מדינות אחרות האריכו את תקופות החכירה שלהן לפחות לעשור, כאשר הולנד מחכירה חלקות ל־10 עד 20 שנה, שווייץ ושוודיה ל־25 שנה, איטליה ל־10 עד 30 שנה, וגרמניה ל־15 עד 30 שנה. צרפת, כמו פורטוגל, עדיין מאפשרת רכישה של חלקות נצחיות, אך קיימות גם חכירות זמניות של 10, 30 ו־50 שנה". חלקת קבר נצחית שכזו עשויה לעלות מאות אלפי יורו. בארה"ב, בבתי קברות ציבוריים נהגו במשך שנים "למחזר" קברים, ואת חלקם הסבו לפארקים ציבוריים פופולריים (כמו ברייאנט־פארק בדרום מנהטן). בבתי קברות פרטיים באזורים צפופים כמו ניו־יורק וקונטיקט מתמודדים עם מחסור במקום מאז שנות השמונים. חלק מהמדינות מחייבות את בתי העלמין הפרטיים להחזיק "קרן תחזוקה נצחית", שאמורה לממן את הטיפול לאחר שיגיעו לתפוסה מלאה וההכנסות ייפסקו.
בפראג של המאות ה־16 וה־17, וגם בוורשה בתקופות מאוחרות יותר, היהודים שפכו עפר על הקברים הישנים כדי לקבור מעליהם קברים חדשים, כך שמי שיבקר שם כיום יבחין שבית העלמין גבוה בכמה מטרים מפני הרחוב. זה קרה לאחר שהשלטונות אסרו על הגדלת שטח בית העלמין. גם כיום חוששות חלק מהקהילות היהודיות בעולם מדרישה להזזת הקברים כעבור מספר שנים, מה שמוביל ל"מהגרי קבורה" לישראל. מדי שנה, כאלפיים גופות של יהודי העולם מוטסות לכאן כדי להיקבר באדמת הארץ. הן מאזנות, פחות או יותר, את הישראלים המעטים שבוחרים לשרוף את גופות יקיריהם.
גם הציפייה של משפחה ישראלית לקבר צמוד־קרקע, בלב גוש דן, ובחינם לחלוטין, היא לא עניין פשוט ואין לה מקבילות באף מדינה מערבית. לפי פרופ' וינרב, עלויות הקבורה משתנות מאוד בין מדינות ונעות מכ־7,500 שקלים לקבר במדינות מזרח אירופה, ועד כ־45 אלף שקלים בגרמניה. בלונדון, חלקת קבר חדשה עולה בין 42 אלף ל־98 אלף שקלים, ומי שרוצה לקבור את מתיו במחיר זול יותר מסתפק בחלקה ממוחזרת. בכל המקרים הללו, הרשויות אינן מבטיחות שהקבר יישאר במקומו לנצח. איפה יש קבורה בחינם? בקובה, אבל היא "מתבצעת בקבר משותף המכיל עד 24 ארונות, ומשך הקבורה הראשוני קצר עוד יותר: מבקשים מהמשפחות לאסוף את השרידים של יקיריהן לאחר שנתיים".
כדי להבין עד כמה השתנה עולמנו בעניין הזה אפשר להזכיר את הסיפור של בית העלמין ברוקווד, כ־35 קילומטר דרומית־מערבית ללונדון. הוא הוקם במאה ה־19 במרחק ניכר מהעיר הגדולה בעולם, ואפילו הונחה מסילה רכבת ייעודית, "קו הנקרופוליס", במטרה להוביל מסעות לוויה לשם, עם שתי תחנות בשטח בית העלמין – תחנה אחת לאנגליקנים, ותחנה נפרדת לשאר זרמי הנצרות. לימים הפך ברוקווד לבית הקברות הגדול בעולם, והוא עדיין הגדול בבריטניה ואחד הגדולים באירופה, עם כ־235 אלף קברים. כיום, בהר המנוחות בירושלים ישנו מספר גדול יותר של קברים.
פילים לבנים
המענה של מדינת ישראל למצב הזה בעשרים השנים האחרונות הוא "קבורה רוויה", שם כולל לשלל פתרונות שהשורה התחתונה שלהם היא יותר מתים על פחות שטח. אפשר לצופף קברים לזוגות או שלשות, בבית העלמין ירקון צמחו מבני בטון המאפשרים קבורה בקומות או בכוכים, ובהר המנוחות בירושלים נחצבו חניוני קברים תת־קרקעיים עם עשרות אלפי קברים. בעשור האחרון עלה שיעור הישראלים שנקברים בשיטות הללו עד לכ־35%. אבל יש להן תג מחיר. העלות של קבורה בקומות מגיעה ל־18 אלף שקלים פר קבר, ובמנהרות התת־קרקעיות, העלות מגיעה ליותר מ־20 אלף שקלים לקבר. חישוב פשוט מלמד שגם אם נקבור את כל מתינו עד 2050 בשיטות האלה, "העלות הכוללת למדינה תהיה 36.9 מיליארד שקלים, לא כולל הצורך להחליף את תשתיות הבטון בטווח הארוך מאוד". כבונוס, נוף המדינה ינוקד בעשרות מגדלי בטון מכוערים וקודרים, לנצח.
ובכל מקרה, זו הנחה אופטימית מדי. רוב הישראלים נקברים עדיין ב"קבורת שדה" רגילה, הבזבזנית מאוד בקרקע. הציבור החרדי מתנגד נחרצות לקבורה בשיטות החדשות, וכחלק מהדרישות הקואליציוניות נציגיו תובעים שהמדינה תממן למי שרוצה בכך קבורת שדה בחינם. זה גם היה תנאי להצטרפות סיעות חרדיות לקואליציה העירונית בירושלים. הניסיונות לחדש את מנהג "ליקוט עצמות", המכונה גם "קבורת ארץ ישראל", שבו כעבור שנת קבורה מעבירים את שרידי הנפטר לתיבה (גלוסקמה), נתקלים במלחמת חורמה מצד הנציגות החרדית.
פרופ' אלכס וינרב | צילום: אבי וינרב
לפי התחשיב שהציגו חוקרי טאוב, אם לא יהיה שום שינוי במדיניות הקבורה הקיימת, השימוש בקרקע לצורכי קבורה יגדל משנה לשנה, והעלויות יגיעו לכ־15 מיליארד שקלים עד שנת 2050. גם אם יתרחש מעבר מדורג לקבורה רוויה (בעלות של כמה מיליארדי שקלים נוספים), זה עדיין לא יעצור את הגידול בשימוש בעוד ועוד קרקעות לצורכי קבורה. השיטה היחידה שצפויה להקטין עם השנים את הצורך בקרקעות נוספות לבתי עלמין היא מעבר מסיבי לקבורת ארץ ישראל, והיא גם הזולה ביותר. אלא שנכון לעכשיו מדובר ביוזמה קטנה ושולית, שנתמכת על ידי חלקים זערוריים מהציונות הדתית.
הערת אגב, לא לבעלי קיבה רגישה: הניסיון לחדש את קבורת ארץ ישראל מימי המשנה נתקל בינתיים בקשיים טכניים. הגופות, מסיבות שעדיין אינן ברורות, לא נרקבות כל כך מהר, ולא ניתן ללקט את העצמות בתום שנה אחת. ממצאים דומים על קושי למחזר קברים מגיעים מחלקים אחרים של העולם. "על פי דיווחים מגרמניה, אוסטריה ושוויץ, שיעור גדל והולך של גופות לא מתפרקות לחלוטין, לעיתים אפילו אחרי 40 שנה. בנורווגיה נהגו לעטוף את הגופות בפלסטיק בתוך הארון כדי למנוע דליפה למי התהום, וכעבור 30 שנה התברר שהדבר מעכב את התפרקות הגופה".
בין השיטות הקיימות, הכי פחות מזיקה היא "קבורת סנהדרין", או כפי שהיא מכונה לפעמים "קבורה בכוכים". הכוונה לגומחות שנחצבו זו מעל זו בתוך קירות בטון בכמה מבתי העלמין הגדולים בארץ. היא זולה יחסית (5,300 שקלים לקבר לעומת 18־20 אלף שקלים בקבורה רמה או תת־קרקעית), והיא מאפשרת לקבור כ־1,500 נפטרים בכל דונם (לעומת 370 בקבורת שדה צפופה). אך צריך לזכור שזו גם שיטת הקבורה שמעוררת הכי הרבה התנגדות אצל הציבור הרחב, ומשפחות רבות מסרבות לקבור כך את יקיריהן.
המסקנה מהסקירה הזאת ברורה. ההבטחה לקבורת שדה במרכז הארץ, בחינם ולנצח, היא מצב מופרך שצריך לעצור אותו כמה שיותר מהר. אנו מתכננים לילדים ולנכדים שלנו מדינה שאיש מאיתנו לא ירצה לחיות בה, או למות בה. כל הלוויה שאתם הולכים אליה היא גם אירוע שבו אנו מגדילים את חוסר הברירה של הדורות הבאים מול גושי בטון ושיש, שלאף אחד לא תהיה סמכות, רשות או היתר הלכתי להזיז. בשפה כלכלית ניתן לומר שלקבורה בשיטות הנהוגות כרגע בארץ יש "החצנות שליליות" ברורות – עלויות גבוהות, עלויות הקרקע, ובעיקר השימושים האחרים שהחיים לא יוכלו לעשות בה.
את כבוד המת אי אפשר לתמחר, כמובן, אבל גם להדחיק את המוות ולהתנהל בלי תוכנית ישימה לשנים הקרובות לא מוסיף כבוד לאופן שבו מדינת ישראל מתייחסת לנפטריה העתידיים, בהם אנחנו כולנו. עד שיאמצו כאן בהרחבה שיטות לקבורה שאינה נצחית, אין ברירה אלא לדרוש מהציבור לשלם עבור בחירותיו הלא־טריוויאליות. מי שיתעקש על קבר נצחי, בטח באזור המרכז, צריך לשאת בעלויות ההולכות וגדלות של תחזוקתו. המחויבות של המדינה לספק קבורה בחינם תישאר רק כלפי מי שיוותר על ההתעקשות הזאת, ויהיה מוכן לראות גם את החיים בזמן שהוא קובר את מתו.