במבט שטחי, היה זה אמור להיות שבוע של שמחה במחנה הימין. הממשלה ניצחה בבג"ץ, העתירה נגד אופן מינוי נציב שירות המדינה נדחתה, והשופט יצחק עמית נותר בדעת מיעוט. לכאורה אפשר לפתוח שמפניות.
אלא שמבט רחב יותר מגלה שבסיפור הזה יש חדשות טובות, אבל יש גם חדשות פחות טובות, חדשות רעות, וחדשות ממש רעות.
נתחיל בחצי הכוס המלאה: הממשלה ניצחה את השופט עמית ואת החלטתו שיש להקים ועדת איתור למשרת הנציב – שעמדה בסתירה מוחלטת לפסיקה קודמת שלו.
הכי מעניין
דעת הרוב קבעה את המובן מאליו: אין חובה משפטית להקים ועדת איתור שאינה כתובה בחוק. ההיגיון הבריא, שלפיו הממשלה ממנה את הפקידות הבכירה, ובעיקר שהדין נקבע על פי הכתוב בחוק ולא לפי דעתם האישית של השופטים, הרים את ראשו לרגע.
השופט יצחק עמית בדיון בביהמ"ש העליון | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
החדשות הפחות טובות הן שאת הממשלה לא ייצגה בדיון, כמתבקש בחוק, היועצת המשפטית לממשלה. גלי בהרב־מיארה וצוותה, בצעד שהפך להרגל מגונה, סירבו לייצג את עמדת הדרג הנבחר. הם בחרו שוב להתייצב לצד העותרים. את המצב הציל עו"ד דוד פטר, ששוב ושוב ממלא את החלל שהותירה מי שאמורה להיות פרקליטת הממשלה.
העובדה שפטר ניצח והיועמ"שית הפסידה מספקת ברמה האישית, אך מעידה על בעיה מערכתית עמוקה. הייעוץ המשפטי הפך מזמן לגוף אופוזיציוני בתוך הרשות המבצעת, שפועל בגלוי נגד האינטרסים של לקוחותיו.
החדשות הרעות הן שבדעת המיעוט שלו, עמית לא התאמץ להסתיר את מניעיו. הוא כותב, שחור על גבי לבן, כי הסיבה לפסיקתו האקטיביסטית היא "שינויי המציאות". ומהם השינויים? העובדה שראש הממשלה מעוניין למנות נציב כדי לקדם "מדיניות עלומה שעל טיבה וקנקנה איננו יודעים דבר". קראו את המשפט הזה שוב. זהו לא נימוק משפטי. זהו נימוק פוליטי טהור של איש אופוזיציה.
עמית מודה למעשה שהוא שופט פרסונלית. אם ראש הממשלה היה מחזיק בדעות הנכונות, עמית לא היה ממציא צורך בוועדת איתור. אבל מכיוון שראש הממשלה הוא בנימין נתניהו, עמית מניח מראש כוונת זדון ומרשה לעצמו לדרוס את החוק הכתוב. כששופט עליון מודה שהוא פוסק לפי דעותיו האישיות ולא לפי לשון החוק, אז הוא כבר לא שופט - הוא פוליטיקאי בגלימה.
צריך לומר מילה על מי שנחשבים לשופטים השמרנים בבג"ץ. מול האקטיביזם על סטרואידים של עמית, הם מתנהלים בנימוס בריטי מנותק. קחו למשל את הצו על תנאי המופרך שהוציא השבוע בג"ץ לנתניהו בעניין פיטוריו של השר איתמר בן־גביר, וכלל גם את חתימתו של השופט נועם סולברג. נכון, הנוהג המקובל בבג"ץ הוא שצווים על תנאי נחתמים פה אחד, אבל זה רק נוהג.
מול שופטים אקטיביסטים ששוברים את כל הכלים ושורפים את המועדון, השמרנים חייבים להפסיק להיות חותמות גומי של "נימוס משפטי". סולברג היה חייב לכתוב דעת מיעוט, אפילו קצרצרה, ולזעוק נגד האבסורד. אם הצד השני לא מכבד את הכללים, השמרנים חייבים להיות אקטיביים בשמרנותם.
עוד כתבות בנושא
כעת נגיע לחדשות הממש רעות: הממשלה אומנם ניצחה הפעם, אבל רק כי הרולטה נעצרה איכשהו על המספרים הנכונים, והרכב השופטים כלל את סולברג, יעל וילנר ודוד מינץ. לו היה עמית משבץ הרכב אחר, התוצאה הייתה הפוכה.
פסק הדין הזה נכון וטוב, אבל גם הוא דוגמה מובהקת לכך שההכרעות בבית המשפט העליון לא מתקבלות על בסיס משפט, צדק או חוק, אלא אך ורק על בסיס הזהות האישית והדעות הפוליטיות של השופטים. אנחנו חיים במדינה שבה כמעט כל סוגיה משמעותית מוכרעת לפי זהות הרכב השופטים שהעתירות בעניינה מתגלגלות אליו. תקראו לשיטת הממשל הזו איך שתרצו, אך דמוקרטיה זה לא.