ההחלטה הקצרה שנתנו השבוע שלושת שופטי בג"ץ הבכירים בעתירות להדחת השר לביטחון לאומי איתמר בן־גביר עשויה לתת פתח לאופטימיות או להדאיג מאוד, תלוי על איזה חלק ממנה שמים את הדגש. דחיית הדיון בשלל העתירות לחודש מרץ עשויה לתת פתח לתקווה שגם שופטי בג"ץ, או לפחות חלקם, מבינים שהדחת שר בידי בג"ץ היא רעיון גרוע. מנגד, הרחבת ההרכב לחמישה שופטים והותרת האפשרות שההרכב המורחב יוציא צו על תנאי בנושא עשויים להעיד שלפחות לדעת חלק מהשופטים הדחה כזו היא רעיון לא רע.
לשופטים הללו צריך לומר בקול הברור ביותר: לא חשוב בכלל מה אתם חושבים על בן־גביר, על סגנונו האישי או על תפקודו כשר; הדחת שר מכהן מתפקידו בידי בג"ץ היא סופה של הדמוקרטיה הישראלית. גם הרהור באפשרות הזו הוא חרפה למוסד שאתם מכהנים בו וביזוי של הצהרת האמונים שנשאתם עם כניסתכם לתפקידכם כשופטים, "לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה".
עוד כתבות בנושא
הטענה המרכזית הנשמעת מפי תומכי הדחתו השיפוטית של בן־גביר היא שאופן תפקודו פוגע אנושות בשלטון החוק במדינה. זו גם עמדת היועצת המשפטית לממשלה, שבצעד מופרך, ושמא יש לומר מופרע, בחרה לעמוד לצד העותרים נגד הממשלה. בתשובה שהגישה הפרקליטות לבית המשפט היא אף הגדילה לעשות: היועצת לא רק שלא הסתפקה במתיחת ביקורת על השר, היא אף ביקשה מבג"ץ להוציא צו על תנאי שיחייב את ראש הממשלה לנמק מדוע לא ידיח את בן־גביר מתפקידו. את בקשתה היא ביססה על שלל "ראיות לכאורה" למקרים שבהם השר פגע בשלטון החוק. אלא שבחינה מקרוב של הראיות הללו רק מדגישה את גודל האבסורד.
הכי מעניין
מדיניות לגיטימית
קחו למשל את הטענות בנוגע לפעולותיו של השר בהר הבית. החששות מפני השלכות הרחבתה והעמקתה של הנוכחות היהודית בהר הם לגיטימיים, והדיון הציבורי בשאלה מה צריכה להיות מדיניות המשטרה בהר הוא ראוי ורצוי. אין מניעה שוויכוח כזה יתנהל בתוך הממשלה, ואפילו בין השר לביטחון הפנים ובין ראש הממשלה. ואולם כאשר המחוקק הסמיך את השר לביטחון הפנים להתוות למשטרה מדיניות עקרונית בתחומים של שמירת הסדר הציבורי, הוא ממילא הפקיד בידו גם את קביעת המדיניות בהר.
העובדה שהמדיניות - הכוללת עליות של בן־גביר עצמו להר - אינה נושאת חן בעיני היועמ"שית ואנשיה, אינה הופכת אותה ללא לגיטימית. אפילו אם המדיניות מנוגדת להחלטת ממשלה (ובקרב שרי הממשלה יש הסכמה רחבה שסתירה כזו אינה קיימת, וראש הממשלה ביטא זאת במפורש), זו לא עבירה על החוק - לכל היותר עילה לקיום דיון בנושא באחת מישיבות הממשלה הקרובות. שהרי אם קביעת מדיניות כזו הייתה בגדר עבירה, חזקה על היועצת שלא הייתה משתהה ומורה מזמן על פתיחה בחקירה פלילית.
עוד כתבות בנושא
טענות נוספות שעלו נגד בן־גביר נוגעות לאופי הקשר בינו ובין המשטרה, ובעיקר לאיסור שהוטל עליו בצו ביניים של בג"ץ לתת למשטרה הנחיות פעולה קונקרטיות, במישרין ואפילו בעקיפין, בדרך של מתן תזכורת להנחיות המדיניות שהוציא. בחינה של האירועים המוזכרים כ"התערבויות לא לגיטימיות" של בן־גביר מגלה בפשטות שלא דובים ולא יער. חלק ניכר מהאירועים התרחשו עוד לפני צו הביניים, כאשר על בן־גביר לא חל כל איסור לתזכר את המשטרה בזמן אמת במדיניות שגיבש. לאחר הוצאת הצו, ואף שבן-גביר כפר כפירה מוחלטת בהיגיון שעומד מאחוריו, הוא בהחלט נזהר מאוד לא להפר אותו.
לרשימת ה"ראיות" התגלגלו אירועים שאין דבר וחצי דבר בינם ובין התערבות של השר בפעולות המשטרה - למשל, גיבוי פומבי שנתן השר לחייל צה"ל שכלל לא נמצא תחת פיקודו. במקרה אחר, שומו שמיים, העז בן־גביר לתמוך בקצין משטרה שהפך ליעד למתקפה נרחבת ברשתות החברתיות. מתקפה של השר על מח"ש, יחידה שכלל לא נמצאת תחת פיקודו, מצאה גם היא את דרכה לרשימה. כך גם ניסיונו (שלא צלח) להדיח את המפכ"ל לשעבר קובי שבתאי בעקבות ביקורת על תפקודו, נושא שאף הוא בלי ספק חלק מתחום האחריות של השר לביטחון לאומי.
סמכות השר
שיא האבסורד הוא בטענות הנוגעות לפרשיית קידומה של רפ"ק רינת סבן, עוזרת ראש אגף חקירות ומודיעין במשטרה. כדי להבין עד כמה האירוע מופרך צריך להתחיל מהחוק. פקודת המשטרה קובעת באופן הברור ביותר שמינויו של קצין משטרה בכיר (כלומר, כל קצין מדרגת סגן־ניצב ומעלה שאיננו המפכ"ל) הוא בסמכותו הבלעדית של השר. הפקודה איננה מגבילה בשום דרך את סמכותו של השר ואינה מטילה עליו חובה להתייעץ עם איש לפני קבלת החלטות בנושא.
בפועל, ההחלטות על קידום קציני משטרה מתקבלות בנוהל סדור שכולל כמה שלבים. אחד מהם הוא דיון והמלצה של סגל הפיקוד הכללי (ספ"כ) במשטרה, שרק לאחריהם נותן השר את חתימתו הסופית על המינוי. קידומה של סבן אושר תחילה בידי השר בן־גביר, בעקבות המלצת הספ"כ, והיא אף יצאה לקורס פו"מ. אלא שאז התברר לשר שביקורת חריפה שמתחו ערכאות משפטיות על תפקודה לא הוצגה לו ואף לא לספ"כ שהמליץ על המינוי. בן־גביר לא הודיע שיבלום את הקידום: הוא בסך הכול דרש שיתקיים דיון מחודש, ובו יוצג מלוא המידע על הקצינה לסגל הפיקוד הכללי של המשטרה, כתנאי לחתימה סופית על כתב המינוי לדרגת סנ"צ.
אכן, סבן הייתה מעורבת בחקירות ראש הממשלה, אך האם הדבר אמור להעניק לה חסינות מפני כל ביקורת על תפקודה? האם מימוש הסמכות שהעניק המחוקק לשר הוא הפוגע בשלטון החוק, או שמא דווקא הניסיון לפרק את השר מסמכויותיו חותר תחת רצון המחוקק?
יכולנו להמשיך לעסוק בטענותיהם של העותרים ושל היועצת המשפטית לממשלה נגד השר בן־גביר, אבל נדמה שהעיקרון ברור. אכן, יש חילוקי דעות בין היועצת ובין השר, הממונה על אחת החוליות החשובות במערכת אכיפת החוק במדינה. המדיניות שהוא בחר לקדם אינה לרוחה. אך העדפותיה האישיות של היועצת אינן מעלות ואינן מורידות. לו הייתה היועצת מאמינה באמת שאפילו אירוע אחד מ־33 הדוגמאות לפגיעה בשלטון החוק שמנתה במכתבה היא עבירה של ממש, הייתה מורה על פתיחה מיידית בחקירה. במקום זאת היא בחרה ללכת במשעול הלא־דמוקרטי ולנסות להוביל להדחה שיפוטית של שר בממשלה.
אם שופטי בג"ץ ילכו איתה במשעול הזה, ואפילו רק יוציאו צו על תנאי בעתירה, תחדל מדינת ישראל להיות דמוקרטיה פרלמנטרית מתפקדת, ותהפוך סופית ליוריסטוקרטיה גמורה.