נימת הנאומים במליאת הכנסת ביום שני בשעות הערב הייתה חגיגית, אף שהצעת החוק שאישרה מליאת הכנסת עסקה בנושא שנשמע משמים: כללי פרשנות החוזים. יו"ר ועדת החוקה ח"כ שמחה רוטמן, שהוביל את מהלך החקיקה של הצעת החוק הממשלתית בכנסת, כמעט התפייט מעל דוכן הנואמים. החוק הוא "אחד הצעדים המשמעותיים ביותר להחזרת השפיות למערכת המשפט הישראלית ולתיקון ההפיכה המשטרית - כן־כן, הפיכה משטרית שהייתה במדינת ישראל, שביצע אותה אהרן ברק", הוא אמר לחברי הכנסת שנשארו במליאה מאוחר כדי להשתתף בדיון.
השר יריב לוין הדגיש גם הוא את עוצמת השינוי: בהודעה שפרסם לאחר העברת החוק במליאה קבע השר: "סוף להלכה המרכזית של אהרן ברק במשפט האזרחי, סוף ל'אפרופים', סוף לאי הוודאות, סוף לאי הצדק... צעד חשוב נוסף בחזרה לשמרנות משפטית שמביאה עמה גם צדק".
איך אפשר להסביר את הפער הבלתי נתפס בין יבשושיות הנושא לתחושת ההישג של לוין, רוטמן וסדרת חברי כנסת מהקואליציה שבירכו גם הם במילים חמות על החקיקה? כדי להבין את זה צריך לחזור ל־1995, שנה דרמטית בתולדות המשפט הישראלי. בחודש נובמבר באותה השנה פורסם פסק הדין המפורסם בעניין בנק המזרחי, שהביא לעולם את המהפכה החוקתית; אך כחצי שנה קודם לכן ניתן פסק הדין בעניין חברת אפרופים, שהביא בכנפיו מהפכה דרמטית לא פחות במשפט המסחרי במדינת ישראל. גם אותו הוביל השופט אהרן ברק.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
לא ככתבו ולא כלשונו
כמו כל פסק דין חשוב, גם זה ראשיתו בסכסוך משפטי, שבמקרה הזה התגלע בין מדינת ישראל לחברת הבניה אפרופים. ברקע המחלוקת המשפטית עמד גל העלייה הגדול של ראשית שנות התשעים ממדינות ברית המועצות לשעבר.
מדינת ישראל, שנדרשה למצוא פתרונות דיור מהירים וזמינים למאות אלפי עולים, החליטה לעשות זאת באמצעות השוק הפרטי. לקבלנים הוצעה עסקה: בנו במהירות דירות בפריפריה, ואם תראו שאתם מתקשים לשווק אותן - המדינה תרכוש מכם את מלוא המלאי, בהתאם למחיר מוסכם שנקבע בחוזה מול כל קבלן.
אחת החברות שנענו להצעה, אפרופים, החלה בבנייה, ובהתאם לחוזה מול המדינה ביקשה לממש את האופציה ולמכור לה את הדירות. דא עקא, אפרופים העבירה בזמן את הדרישה למימוש האופציה למכירה למדינה, אך לא השלימה במועד את הבנייה עצמה.
בשלב הזה התגלעה מחלוקת בין הצדדים בנוגע למשמעותו של אחד מסעיפי החוזה, שנגע להפחתה ממחיר המכירה המוסכם. המדינה טענה שהסעיף מקנה לה זכות "לקנוס" את אפרופים ולא לשלם לה את מלוא התמורה, ואילו החברה טענה שפרשנות המדינה מנוגדת ללשון הסעיף: הלשון מדברת רק על איחור בהצגת הדרישה מהמדינה לרכוש את הדירות, לא על איחור בהשלמת הבנייה. המחלוקת הגיעה לאולמו של השופט צבי טל בבית המשפט המחוזי, וזה פסק לטובת החברה וקבע כי אף שיש היגיון תיאורטי בטענות המדינה - לשונו של החוזה ברורה, ואין מנוס אלא לפסוק על פיה.
המדינה לא נואשה, וערערה לבית המשפט העליון. הערעור הגיע לידי השופטים אהרן ברק (שהיה אז המשנה לנשיא ועמד להתמנות לנשיא ארבעה חודשים אחר כך), יהושע מצא ודב לוין. השלושה נחלקו בדעותיהם. השופט מצא סבר שהדין עם השופט טל, ושאין מנוס אלא לפסוק בהתאם ללשון החוזה, אולם ברק ולוין סברו אחרת. הנשיא המיועד ברק לא הסתפק בדיון בסוגיה הספציפית הזאת, וניצל את הסכסוך המקומי כדי לעשות מהפכה בדיני החוזים במדינת ישראל.
עד אז היה מקובל שפרשנות חוזה נעשית בשני שלבים. אם לשון החוזה ברורה – היא הקובעת, ובה מסתיים הדיון. רק אם יש אי בהירות, עוברים לשלב השני ומנסים להבין מתוך ההקשר והנסיבות למה התכוונו הצדדים.
בניגוד לכך קבע השופט ברק כי כל חוזה זקוק לפרשנות, גם אם נדמה לנו שלשונו ברורה, ולכן הבחינה של כל חוזה צריכה להתחשב לא רק בלשונו אלא גם בנסיבות כריתתו. יתרה מזאת, נאמן לשיטתו בתחומים נוספים, העניק ברק בכורה לעקרון תום הלב גם בפרשנות החוזים. לאור העיקרון הזה הוא קבע שאין לקבל מצב שבו שגיאה בניסוח של חוזה תוביל לתוצאה לא הגיונית, שלמעשה תתמרץ את החברה הקבלנית לאחר בהשלמת הבנייה, והפך את הפסיקה לטובת המדינה.
פסק הדין עורר ביקורת נוקבת כמעט מהרגע הראשון. מתנגדיו טענו שהוא פוגע ביכולת להעניק ייעוץ משפטי בתחום המסחרי, יוצר אי ודאות, מעודד התדיינויות משפטיות מיותרות, ומעל לכול מפקיע מהצדדים את אחת הזכויות הבסיסיות ביותר שלהם - הזכות לבחור באילו תנאים להתקשר בחוזה, או "עקרון חופש החוזים". לטענתם, פסק הדין הפקיע את השליטה בחוזים מידי הצדדים והעביר אותה לידי בית המשפט. רבים מהם קשרו את הפסיקה למשנתו הכוללת של ברק, שרואה בבית המשפט "בעל בית" לא רק בסוגיות המשפט הציבורי אלא גם בכל מה שנוגע למשפט הפרטי.
בין מבקרי פסק הדין היו עורכי דין בולטים, אקדמאים בכירים וגם שופטים שעוסקים בתחום. אך ברק גייס את מלוא כישרונו הרטורי והפוליטי כדי לסכל כל ניסיון להפוך את ההלכה שנקבעה בפסק דין אפרופים. אפילו תיקון לחוק שיזם יריב לוין ואושר בשנת 2011 לא הצליח להביא לשינוי בפסיקת בתי המשפט: הם פשוט התעלמו ממנו.
מחיקת המורשת
בחלוף השנים גברה הביקורת והחל להסתמן שינוי ברוח הפסיקה. בתחומי המשפט החוקתי והציבורי הלכו בתי המשפט והקצינו, אך הפסיקה בנוגע לפרשנות חוזים דווקא התמתנה. בתי המשפט מגלים בשנים האחרונות נטייה גוברת לכבד את לשון החוזה, ודאי היכן שהצדדים שכרתו אותו שווים בכוחם, ומיוצגים בידי עורכי דין.
במובן הזה, התיקון לחוק שהוביל השר לוין, בשיתוף פעולה מלא ולא אופייני עם מחלקת הייעוץ והחקיקה במשרדו, התפרץ לדלת פתוחה. החלוקה שיצר התיקון לחוק בין חוזים מסחריים, שבהם לשון החוזה היא הקובעת, ובין חוזים פרטיים, שבהם רשאי בית המשפט לבחון את נסיבותיו של החוזה, תואמת כמה פסיקות שניתנו לאחרונה, גם בבית המשפט העליון.
מכל חלקי "מורשת ברק", דומה שההסכמה על הבעייתיות בתורת פרשנות החוזים שלו היא הרחבה ביותר. לכן רק מעטים מחברי האופוזיציה הגיעו למליאה ביום שני בלילה כדי להתנגד לתיקון לחוק, על אף משמעותו הסמלית. כעת נותר רק להמתין ולראות אם התיקון אכן יביא לקיצה של הלכת אפרופים ויחזיר את הבכורה לחופש החוזים, או שמא תורת הפרשנות התכליתית של ברק עוד לא אמרה את המילה האחרונה גם במשפט המסחרי.