מתי לאחרונה שיבח בפומבי יריב לוין את הייעוץ המשפטי לממשלה? זה קרה שלשום, בהודעה נרגשת שהודתה "לצוות המקצועי במשרד המשפטים" בראשות המשנה ליועצת המשפטית לממשלה, עו"ד כרמית יוליס, "על העבודה המקצועית יוצאת הדופן". ימות המשיח הגיעו – ומה הביא אותם? השבוע הצביעה הכנסת בקריאה שנייה ושלישית על תיקון לחוק החוזים, שביטל פסיקה נושנה ושערורייתית של אהרן ברק. ייתכן מאוד שכאשר תשכך סערת "הרפורמה המשפטית" נגלה שדווקא התיקון הזה היה ההישג המרכזי שלה – וכמעט ההישג היחיד. שלא במקרה, דווקא הוא עבר מתחת לרדאר, בדממה דקה, בכנסת ריקה, ולא בקול רעש גדול.
איך כל זה התחיל? לפני שלושים שנה פסק אהרן ברק לטובת המדינה כנגד חברת הבנייה "אפרופים" בעניין זוטר. כמנהגו ניצל את הבמה כדי לפרוס יריעה רחבה הרבה יותר ממה שהצדיק הנושא. אפשר לשער שלוּ ידעו נציגי המדינה איזה מחיר ישלמו על הפסיקה בתיק הזה, היו מוותרים על התביעה כולה. אפשר לשער שברק היה מוצא אז הזדמנות אחרת לפרסם את המניפסט שהכין. כך או כך, ברק קבע אז בפסק דינו שכדי לפרש חוזה צריך להתחשב בתכלית שלו – כפי שמבין אותה השופט – יותר מאשר בלשונו המפורשת.
הלכת "אפרופים" הייתה אחד מראשי החץ של האקטיביזם השיפוטי. היא אמרה למעשה שאנשי עסקים אינם יכולים לערוך הסדרים לפי רצונם החופשי. הם יכולים לכתוב בחוזה מה שירצו, בדיוק ובדקדוק, אך השופט תמיד יכול להחליט לפרש את החוזה אחרת. מאז הפסיקה ההיא, כל מי שהפר את החוזה שעליו חתם מסביר לבית המשפט שהוא בסך הכול הסתמך על "אפרופים". עורכי דין הרבו להתלונן במשך השנים על ההלכה הזו, ועוד יותר מהם התלוננו עליה כלכלנים. הלחם והמים של הכלכלה הם הוודאות העסקית. בעלי הון לא רוצים לעשות עסקים במקום שבו אין שום דרך לחזות איך יפרשו את החוזים שעליהם את חותמים. הם מעדיפים לקחת את עסקיהם למקום אחר, שבו מילה היא מילה.
הכי מעניין
נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרן ברק והנשיא הנוכחי יצחק עמית | צילום: פלאש 90
רבים ניסו להילחם ב"אפרופים", בהצלחה מוגבלת. יורם דנציגר היה עורך דין פרטי, ולכן הכיר היטב את ההלכה הזו ואת נזקיה. כשהתמנה לבית המשפט העליון החל לצמצם בפסיקותיו את היקף ההלכה. השופטים אלכס שטיין ועופר גרוסקופף הוסיפו וצמצמו אותה גם הם. ב-2011 הצליח יריב לוין – אכן, אותו לוין – להעביר בכנסת תיקון מעורפל לחוק החוזים, והצהיר לאחר מכן: "ביטלנו סוף סוף את הלכת אפרופים". אך דומה שרוב שופטי העליון נטו לדברי השופט אליעזר ריבלין, שפירש את תיקון לוין מ-2011 באופן הבא: "תיקון זה אינו אלא אימוץ של השיטה הפרשנית שהונהגה בעניין אפרופים". מי שיכול לפרש חוזה בכל דרך שעולה על דעתו, יכול גם לפרש תיקון לחוק בכל דרך כזו.
האם כך יעלה גם בגורלו של התיקון העכשווי? אפשר לקוות שלא, משום שהפעם אין מדובר במשפט מעורפל אחד, אלא בתיקון יסודי ומפורט, שנערך אחרי דיונים ארוכים בכנסת, בהובלתו של ח"כ רוטמן, בשיתוף מומחים מהאקדמיה ובעזרת אנשיה של היועצת המשפטית לממשלה. התיקון מבחין בין סוגים שונים של חוזים, ואפשר לקוות שהוא יוסיף בהירות וריסון לשיפוט החוזים העסקיים בישראל.
ומה הלקח שאפשר ללמוד מכאן במישור הציבורי? שאם רוצים כותרות – צריך לעשות רעש ולחולל מהומות; אך אם רוצים לחולל שינוי אמיתי – צריך לעבוד בשקט, מאחורי הקלעים, בהסכמות רחבות. האם עבודה יסודית ועניינית כזו מעניקה חסינות לחוק מפני ביטול? האם לא ייתכן שבג"ץ יפסול גם אותו, או יפרש אותו ההפך מכוונת מחוקקיו? הכול יכול להיות, כי האגרסיביות שבה נקט לוין במהלך הרפורמה היא תמונת ראי של האגרסיביות החמורה פי כמה מהצד השני. לוין שילם מחיר גבוה על הסגנון והדרך של הרפורמה, ובית המשפט העליון משלם מחיר גבוה בהרבה על היוהרה והתוקפנות שהפגין במשך השנים. בתיקון הלכת "אפרופים" התנהל לוין באופן פורה הרבה יותר, ואפשר לקוות שבמקביל גם השופטים ידעו לשים הפעם גבול לכוחנותם.
אז למי אכפת מתיקון הלכת "אפרופים"? לחובבי המהומות ולרודפי המריבות ודאי לא אכפת. אך כל מי שדואג למשק הישראלי צריך לשמוח היום, וכמוהו כל מי שמקווה לשינויים בריאים ודחופים במערכת המשפט. אפרופו אפרופים, התיקון הזה לימד אותנו ואת מחוקקינו איך צריך לעבוד ואיך ראוי לשנות.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
