בהיותי שרת המשפטים ויו"ר הוועדה לבחירת שופטים, ידעתי שעליי לחפש מועמדים מצוינים לשיפוט, בעלי תפיסת עולם לאומית ושמרנית, כפי שהציבור שפעלתי בשמו ציפה ממני. השר משה כחלון, לשכת עורכי הדין ואני חשבנו שנשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, יוסף אלרון, הוא מועמד מתאים ביותר - מכל הסיבות הנכונות.
אלא שאז נשיאת העליון מרים נאור הודיעה לי שהשופטים מתנגדים למינויו. התפלאתי. השופט אלרון עמד בראש הרכב שדן בתיקי פשיעה חמורה והיה ידוע כשופט מעמיק וחרוץ. לא היו עוררין על המקצועיות שלו. משחפרתי בנושא והתעקשתי התברר לי שמקור ההתנגדות למינויו מצויה ביריבות אישית בין השופט אלרון ובין השופט יצחק עמית, עוד מימי כהונתו בבית המשפט המחוזי בחיפה. לא שנדרשתי להוכחות בדבר ה"ענייניות" שמיוחסת לחברי ה"בלוק" של השופטים בוועדה, אבל אין ספק שהמועמדות של השופט אלרון הוציאה אל אור השמש המחטא את הסוגיה.
החלטנו, כל חברי הוועדה שאינם שופטים, לא להתפשר אלא להתעקש על מינויו – עמידה עיקשת שהשתלמה, והשופט אלרון מונה כשופט בית המשפט העליון. לא היה לי ספק אז שהשופט אלרון יהיה מעמודי התווך של המחנה השמרני שבניתי, שמנה אז חבר אחד בלבד, השופט נעם סולברג.
הכי מעניין
מחנה שמונה שופט אחד בלבד. השופט נעם סולברג | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
השופט אלרון הגן על זכויות חשודים מצד אחד והחמיר ענישה בעברות שנחשבות מכות מדינה כמו גביית דמי חסות, נשק לא חוקי ועברות אלימות. הוא דאג לחלשים בחברה: ילדותו במעברה ואחר כך בדירת עמידר צנועה עיצבה את תפיסת עולמו ופסקי הדין שלו. הוא תמיד פסק בהתאם לחוק אבל עם הרבה היגיון.
כשדן בעתירה נגד לימודים בהפרדה של החרדים באקדמיה הוא לא אימץ את העמדה הפרוגרסיבית אלא את העמדה ההגיונית, המעשית והנכונה. השופט אלרון יושב בתוך עמו, והבין את המשמעות של פתיחת שערי ההשכלה הגבוהה בפני האוכלוסייה החרדית, באופן שיאפשר לה להשתלב בחברה ובשוק התעסוקה.
כך פעל גם כשהגן על חיילי צה״ל. השופט אלרון הבין את המורכבות של פעילות מבצעית. גם פה הוא הבין שהסביבה המבצעית לא סטרילית ושחיילי צה״ל זקוקים להגנה. לדוגמה, בעניינו של חייל שהורשע בפציעה בנסיבות מחמירות וגרם מוות ברשלנות, סבר אלרון בדעת מיעוט שאין להחמיר בעונשו וכתב: "עלינו לנהוג בזהירות יתרה שעה שאנו בוחנים את פעולותיהם של אנשי כוחות הביטחון סביב פעילות מבצעית או במצבי לחימה. בחינה זו אינה יכולה להיות 'סטרילית', בתנאי מעבדה, תוך הפעלת חוכמה שלאחר מעשה, אלא עליה לקחת בחשבון את נסיבות האירוע, תנאי השטח ותחושות הנפשות הפועלות בזמן אמת".
עוד כתבות בנושא יוסף אלרון
זכויות חשודים היו חשובות לי, וכשרת משפטים עסקתי בכך רבות. סברתי ועודי סבורה שזכויות חשודים בישראל נרמסות תחת גלגלי המשפט הפלילי. הקמתי שתי ועדות: אחת שתבחן את נושא מעצרי הימים, שלדעתי הם מוגזמים, ואחת שתבחן הרשעות שווא. פעמים רבות אנשים נורמטיבים נשלחים למעצר ללא סיבה טובה. בפרקליטות ובמשטרה לא מבינים שמאסר כזה הוא אירוע קשה שהורס חיים. השופט אלרון פעל להגנה על זכויות חשודים מול מערכת אכיפת החוק וסירב להיות חותמת גומי של רשויות האכיפה. זו אחת הסיבות המרכזיות שראיתי בו מועמד מצוין לשיפוט.
בפסיקה עקבית הדגיש השופט אלרון כי על רשויות החקירה להקפיד על הוראות הדין וכי במקרים שרשויות החקירה חורגות מסמכויותיהן – אל לחוקרי המשטרה להניח כי פעולותיהם יזכו להכשר של בתי המשפט, אלא יש להקנות להפרה הזו משמעות ממשית. דוגמה לכך היא חוות דעתו בפסק דין שניתן בהרכב מורחב של 9 שופטים בעניין יונתן אוריך. השופט אלרון היה היחיד שסבר כי דיון בבקשת צו חיפוש בטלפון חכם חייב להיערך בנוכחות הנחקר, למעט כשיש יסוד סביר לחשש שהדבר יביא לסיכול החיפוש או לשיבוש החקירה. עוד עמד על כך שפגמים בחקירה ואי שמירה על זכויות הנחקר עלולים להוביל לחוסר אמון בתוצאות החקירה.
מגביל את רשויות החקירה שחורגות את סמכויותיהן. יונתן אוריך בבית המשפט | צילום: אורן בן חקון
לשופט אלרון אומץ שיפוטי שבא לידי ביטוי כאשר דן בזכויות פרטניות, אבל גם בהסתכלות הרחבה שלו על מקומו של בית המשפט העליון בניהולה של מדינה. את אותו האומץ הפגין בפסיקותיו בתחום המשפט החוקתי, שמבטאות ריסון שיפוטי וזהירות בהתערבות ביחסים שבין הרשות המחוקקת והרשות המבצעת.
לא הסתרתי מעולם שאחת המשימות המרכזיות שלי כשרת המשפטים הייתה להטות את הספינה של בית המשפט מכיוון ליברלי מובהק לכיוון שמרני יותר, והשופט אלרון היה חלק גדול בשינוי כיוון הספינה. הוא התנגד לפסילה של חוק יסוד השפיטה - עילת הסבירות, ולפסילה של חוק הנבצרות. הוא לא חשב שתפקיד בית המשפט לעצב חוקה אלא הבין שזה תפקידה של הכנסת.
"אין לי אלא להצטרף לקריאה לכינונו של חוק יסוד החקיקה", כתב. "אולם, עד שזה יכונן, שומה עלינו לנהוג בריסון ובאיפוק מתוך הכרה במגבלות סמכויותינו. כשלעצמי, איני מוכן לוותר על התקווה שאזרחי מדינת ישראל, באמצעות נבחריהם, יעצבו בכנסת חוקה ראויה שבה נוכל להתגאות בלב שלם ואשר תשקף באופן הולם את כלל חלקי החברה הישראלית; עליהם מוטלת המלאכה – ולא על בית המשפט".
השופט יוסף אלרון. | צילום: יונתן זינדל/פלאש90
את אותו אומץ שיפוטי הוא הפגין גם כאשר לא היסס לאתגר את נוהג ה"סניוריטי" והעמיד את עצמו לבחירה לנשיא בית המשפט העליון. אף שהיו מי שניסו לנצל זאת לטובת קמפיין הניגוח שלהם בכל מערכות השלטון ומוסדות המדינה, השופט אלרון סירב באופן עקבי לנופף בדגלים פוליטיים ופסק לפי החוק, ביושר ובהתאם לצו ליבו המשפטי.
הוא עשה כך גם כאשר החלטותיו לא התיישרו עם שאיפותיהם של מי שדחפו למינויו לנשיא העליון לטובת קמפיינים פוליטיים, בה בעת שטפלו עליו האשמות ב"אקטיביזם" מופלג כשלא פסק כרצון הקואליציה והממשלה. דווקא אז בעיניי הוא הפגין את הייחוד והמורכבות שלו. לשופט אלרון יש אומץ לצאת מהכלל ולערער על מוסכמות. חסרים כאלה בבית המשפט העליון.
ולסיום, השופט אלרון נולד במעברה בחיפה ב־1955 להורים שעלו לארץ מעיראק. כשבאתי לבקר אותו בפעם הראשונה בבית המשפט המחוזי בחיפה, בתור שרת המשפטים, הוא הראה לי את התמונה של סבו ממוסול התלויה אצלו במשרד. זה הדבר המרכזי שאני זוכרת מהביקור. מהסבריו על התמונה למדתי כמה שורשיו חשובים לו. זוהי התמונה שלימים, בדרכי לפגישתי השבועית עם נשיאת העליון, ראיתי תלויה גם בלשכתו בבית המשפט העליון. הוא יחסר שם מאוד.
עוד כתבות בנושאים משפטיים
