השופט אלרון בפרישתו: "מקווה שביהמ"ש העליון יתרום לאיחוי הקרעים בחברה"

שופט בית המשפט העליון, יוסף אלרון, פרש הבוקר (ה') משיפוט בבית המשפט העליון, בתום 32 שנות שפיטה, 8 מהן כשופט בעליון.

את הטקס פתח השופט אלרון כנהוג בהקראת פסק דינו האחרון כשופט מכהן, אשר עסק בשאלת ייצוגם של הורים בהליכים להוצאת ילדים מבתיהם למסגרות חוץ ביתיות. אלרון, שגישתו המשפטית החברתית ידועה, קבע בהסכמת חבריו להרכב השופטים אלכס שטיין וגילה כנפי-שטייניץ, כי מניעת הזכות לייצוג על ידי עורך דין בהליכים כאלו אינה חוקית. הנימוקים שנתן השופט אלרון לפסיקה היו בחלקם משפטיים מאוד ואילו אחרים התמקדו בהיבטים החברתיים של הסוגיה. בדברים בהם הציג אלרון את פסק הדין הוא ציין כי שלילת זכות ההורים לייצוג נעשית בחוסר סמכות, פשוטו כמשמעו. "הוראות התקנון לעבודה סוציאלית, בהיותן הנחיות מינהליות, אינן מקיימות את דרישת ההסמכה, שהיא מהדרישות היסודיות בשיטת המשפט הישראלית. הדברים מקבלים משנה תוקף בראי החשיבות האדירה שיש למתן ייצוג משפטי להורים שעניין ילדיהם נדון בוועדות – הורים שפעמים רבות נמנים על השכבות החלשות ביותר בחברה הישראלית". בפסקת הסיכום של פסק הדין הוסיף אלרון מספר מילים של פרידה על דרכו השיפוטית לאורך השנים: "העשייה השיפוטית מזמנת לו לשופט מפגש עם מציאות בה מעבר לדפי כתבי הטענות, נשמעת לה זעקת עשוק; לעיתים זו זעקה של ממש, שאינה מטאפורה, זעקה שכל-כולה תקווה שלא תפגוש חלילה אוזן ערלה. תקווה זו נשמעת מבעד לדפי העתירה שלפנינו לאורכה ולרוחבה; ולכך אשיב – יש קול, יש עונה ויש קָשֶׁב".

לאחר מכן נשמעו נאומים על ידי שורה של מכובדים שהשתתפו בטקס. "בחירתך לכהונה כשופט בבית המשפט העליון הייתה צריכה להיות עניין טבעי וללא כל מחלוקת. בחירה שכל מי שמערכת המשפט חשובה לו צריך היה להיות גאה בה למן הרגע הראשון. אלא שלא כך היה. היו אז קולות אשר בחרו להתעלם מעשייתך הענפה ומכישוריך המוכחים", הזכיר שר המשפטים לוין את האקורדים הצורמים שליוו את בחירת השופט אלרון לעליון לפני כשמונה שנים. השר אף ניצל את ההזדמנות להבהיר היטב, גם אם בלשון מרומזת, שבחירת שופטים לבית המשפט העליון תיעשה רק אם יוסר הווטו על מועמדיו. "גיוון המערכת ומינוי שופטים בעלי רקע והשקפת עולם שונים זה מזה, הם הנתיב להשלמת הרכב בית המשפט העליון, בדרך שתוסיף לו עוצמה מקצועית, ותשיב לו את אמון הציבור".

היועמ"שית גלי בהרב מיארה ניצלה מנגד את ההזדמנות על מנת לתקוף בפומבי פעם נוספת את יוזמותיו של השר. "למרות חשיבותה של העצמאות השיפוטית לתקינות עבודת הרשות השופטת ומתוך כך לדמוקרטיה, או אולי משום טעם זה, אנו עדים לניסיונות חוזרים ונשנים לפגוע בעצמאות השיפוטית. כך אנו מתמודדים בימים אלה בין היתר עם תופעות כגון: קידום חקיקה המבקשת לכבול את ידי בית המשפט מלתת סעד לפרט; דה-לגיטמיציה אישית לשופטים העושים במלאכה; ניסיונות להלך אימים על היושבים בדין; אי מינוי שופטים תחת אלה שפורשים והותרת בתי המשפט בתקינה חסרה; חמורות מכל הן קריאות של גורמים בכירים ברשות המבצעת כי אין בכוונתם לקיים צווים שיפוטיים". 

השופט עמית בחר בנאומו כנשיא העליון לטשטש את המתיחות ארוכת השנים בינו לבין אלרון, וציין כי "אין זה סוד שחברי השופט אלרון ואני לא תמיד ראינו עין בעין בפסיקותינו. אך במצב כזה אין כל פגם; ההיפך הוא הנכון. דיאלוג שיפוטי המבוסס על ביקורת והפריה הדדית, הוא הבסיס לקיומה של כל שיטת משפט הראויה לשמה; והוא תורם בסופו של יום להעשרת השיח המשפטי ולשיפור השירות שניתן לציבור".

השופט אלרון בחר לפתוח את דברי הפרידה, אותם נשא בסיום הטקס בדברי הודיה לקב"ה, "יתברך הבורא ויתעלה היוצר, אשר ברחמיו וברוב חסדיו, הנחני בדרך האמת והביאני לעת הזאת".

בהמשך לכך סיפר אלרון על ילדותו במעברת "מחנה דוד" בחיפה, על המצוקות אליהם נחשף כילד ועל הדרך בה גידלו אותו הוריו. אלרון האריך בתיאור השפעת נוף ילדותו על פסיקותיו, ולא נמנע גם מביקורת, גם אם מאוד מרומזת, על חלק מפסיקותיו של בית המשפט העליון בו הוא מכהן: "למרבה הצער, אנו חיים בתקופה של שסע וקיטוב בחברה הישראלית. אני תקווה כי בית המשפט העליון יתרום את תרומתו לאיחוי הקרעים בחברה, בפסיקה אשר תגשר על הפערים והמחלוקות המובאים לפתחו".