פעם שמחת תורה היה בשביל אבי ברקוביץ׳ ועמית ליסטוונד יום של תפילה, שירה והקפות. אבל מאז שמחת תורה תשפ״ד, כשהוקפצו למילואים כחזנים וקברנים צבאיים, נכנסו אל החג גם הזיכרונות ממחנה שורה ומהמשפחות שליוו בהר הרצל.
״מה שהיה לא יישכח, לא אצלנו ולא אצל עם ישראל״, אומר ברקוביץ׳. ״בשבילי היום הזה מחזיר את הטלפונים ואת הודעות החירום להגיע להתייצב. אני זוכר את המתח, את אי־השקט ואת ההבנה שאנחנו בתוך אירוע גדול ושחייבים לתת את כל כולנו לטיפול בחללים הרבים. אנחנו חוגגים, אבל החג מהול בעין בוכה, ובעיקר במחשבה על המשפחות השכולות, שהיום הזה קשה להן כל כך. העין השנייה מביטה בתקווה״.
״אני חותם על כל מילה״, מצטרף ליסטוונד. ״אצלי הרגשות האלה עולים במיוחד בשעת ההקפות עם ספרי התורה. אלה השעות שבהן התרחשו כמה מהאירועים הקשים ביותר באותו יום. אני לא יכול שלא לחשוב על זה״.
מחנה שורה | צילום: צילום מסך יוטיוב הרבנות הצבאית
השבועות שבאו בעקבות החג ההוא עוד חרותים בזיכרונם. השניים, חזנים וקברנים צבאיים ותיקים, גויסו ב־7 באוקטובר. בתוך ימים אחדים נעשו לחלק מ״צוות הר הרצל״, כפי שכינו אותם חבריהם: האנשים שקיבלו את פני המשפחות השכולות, ליוו אותן ברגעי הפרידה האחרונים והביאו את יקיריהן לקבורה בחלקות שהלכו והתמלאו.
הריאיון איתם אינו נוח להם. עוד לפני שברקוביץ' משיב לשאלה הראשונה הוא מבקש להבהיר דבר אחד. ״אנחנו עושים את הריאיון הזה באווירת הימים הנוראים. החזן אומר בתפילה ׳הנני העני ממעש׳, ואצלנו זו לא אמירה מהשפה ולחוץ. אנחנו חוששים מהשיחה הזאת כי אנחנו לא הסיפור. פעלנו במסגרת הרבנות הצבאית, כפי שאימנו אותנו לפעול. גם אם נספר על הקשיים שחווינו, חשוב לזכור שההורים השכולים, בני הזוג והילדים, חווים כאב שאין דבר שישווה לו. אנחנו רק זכינו לפעול למענם ולמען החיילים שמסרו את נפשם״.
ברקוביץ׳ הוקפץ למחנה שורה בצהרי החג. ליסטוונד הגיע במוצאי החג. בשעות הראשונות, הם אומרים, גם הם לא הבינו את ממדי האסון. ״ואז התחילו להגיע המשאיות״, מספר ברקוביץ׳. ״משאית אחרי משאית. לא רק חיילים. גם אזרחים, שוטרים, ילדים ומבוגרים. כל מה שפורסם בכלי התקשורת לא מתחיל לבטא את מה שראינו שם״.
״אלה מראות וריחות שנצרבו בתודעה״, מוסיף ליסטוונד. ״שנינו סובלים מפלאשבקים. זה מתגמד לעומת מה שעובר על מי שאיבדו את היקר להם, אבל מי שלא היה שם לא יכול להבין״.
ברקוביץ׳, המשמש גם נגד היחידה, הבין שצריך להתחיל לעבוד. ״לקחנו את מי שהיה שם והתחלנו לבנות ארונות. ברבנות הצבאית אין ארונות קבורה בנויים שמחכים לשימוש. כך אנחנו נוהגים על פי ההלכה. תוך כדי העבודה התחלנו להבין את עוצמת האירוע״.
מתי הבנתם שאתם עומדים מול משהו שלא התמודדתם איתו מעולם?
״כשראיתי את המשאיות מגיעות לשורה בזו אחר זו״, משיב ליסטוונד. ״שמענו שיש הרבה הרוגים, אבל כשעמדתי שם וראיתי את הכמויות הבנתי שלא הבנתי כלום. זה פשוט לא נגמר. הבנתי שהרבנות הצבאית לא התמודדה מעולם עם אירוע כזה״.
הלוויה הראשונה שהובילו השניים במלחמה נערכה באופקים, ביום השלישי ללחימה. האזור עדיין לא טוהר לחלוטין ממחבלים. ״נסענו עם אפודים וקסדות״, משחזר ברקוביץ׳. ״את הדרך הרגילה אי אפשר היה לעשות, אז נסענו דרך רהט. ראינו טנקים בצידי הכביש ומכוניות שרופות. בדרך אמרתי לעמית: ׳אנחנו בלי נשק. אם אני רואה מחבל, אני דורס אותו׳. אשתי התקשרה ושאלה איפה אני. אמרתי לה: ׳לא חשוב, אנחנו סתם נוסעים להביא משהו׳״.
בדרך נשמעו אזעקות. כשהגיעו למחסום משטרתי נאמר להם שלא יוכלו להמשיך. ״הסברנו להם שיש משפחה שמחכה ללוויה ושאין מצב שלא נגיע. בסוף אמרו לנו: ׳על אחריותכם. אנחנו לא ראינו׳. דוגרי? רעדתי מפחד, אבל לא יכולנו לא להגיע״.
באופקים חיכו להם רחובות ריקים ולוויה מצומצמת. ״היינו כמעט הרכב האזרחי היחיד על הכביש״, מספר ברקוביץ׳. ״בהר הרצל היו אחר כך הלוויות ענק, אבל שם אנשים בקושי יכלו להגיע. ערכנו את הפרידה באולם ההלוויות, ומשם יצא מסע הלוויה. אחרינו הגיע צוות חדש יחסית וביקש שנישאר לעזור לו. נשארנו וליווינו גם אותו. אלה היו שעות שאי אפשר לשכוח״.
זמן קצר אחר כך החלו ברקוביץ׳ וליסטוונד לפעול בעיקר בהר הרצל. ״היינו ברצף שלא נגמר״, אומר ליסטוונד. ״הגענו לפנות בוקר ונשארנו עד השעות הקטנות של הלילה. פרידה, לוויה, עוד פרידה ועוד לוויה. אבי עזר לי ואני עזרתי לו. אני זוכר שהנחתי תפילין בבוקר כשעוד היה חושך. את תפילות מנחה ומעריב אני כבר לא זוכר מתי ואיך התפללתי״.
השניים חילקו ביניהם את המשימות כך שאחד יוכל להמשיך לנהל לוויה בעוד האחר מקבל משפחה נוספת. ״אם קבענו למשפחה שעה, היינו חייבים להיות מוכנים כשהיא מגיעה״, אומר ברקוביץ׳. ״ביום העמוס ביותר היו בהר הרצל 16 הלוויות. ב־12 מהן ניהלנו את כל התהליך, ובעוד ארבע את הפרידה של המשפחה. זה יישמע לא הגיוני, אבל אני זוכר מאותו יום כל אחת מהפרידות. איך אבא ניגש, איך אימא ניגשת״.
ברקוביץ׳, בן 52 מפתח־תקווה, נשוי, אב לחמישה וסב לארבעה, הוא איש חינוך ומרצה במכללות להוראה. ליסטוונד, בן 43 מלוד, נשוי ואב לשמונה, הוא עורך דין. בילדותו ובצעירותו עסק גם בזמר חסידי. שניהם משרתים במילואים ביחידת בל״ק, ביצוע לוויות קבע, הפועלת במסגרת המרכז לטיפול בחללים של הרבנות הצבאית.
״אנחנו מקבלים את הארון, מלווים את המשפחה בפרידה ואחר כך עורכים את הלוויה״, מסביר ברקוביץ׳. ״כחזנים אנחנו מנהלים את הטקס, אבל אנחנו גם קברנים, והרבה מאוד קורה לפני הרגע שכולם רואים. התאמנו בעבר להיקף מרבי של 35 לוויות ביום. במלחמה היה יום שבו היחידה ביצעה 80 לוויות. זה מספר בלתי נתפס״.
המראות ממחנה שורה ומהימים הראשונים בהר הרצל אינם מרפים מהם. ״ראינו את החללים, וראינו מה עשו להם״, אומר ברקוביץ׳. ״באחד הלילות, אחרי יום עמוס לוויות, קצין ביקש ממני לעזור באיתור חלל שלא היה אפשר לזהות לפי פניו. במהלך היום פעלנו לפעמים במין ניתוק כדי לעמוד בעומס. אבל בסוף היום ישבתי עם עמית, הסתכלנו זה על זה ופשוט בכינו״.
״היו הורים שרצו להיפרד גם דרך פרט מסוים שזיהה את הילד שלהם, למשל קעקוע״, מוסיף ליסטוונד. ״עד היום, כשאני רואה חייל עם קעקוע, זה מזכיר לי את הרגעים ההם. הדברים שראינו לא עוזבים אותנו״.
אתם מתארים שוב ושוב את רגע הפרידה. מה קורה בו?
״לפני הלוויה אנחנו מקבלים את בני המשפחה ממודיעי הנפגעים״, מסביר ברקוביץ׳. ״זו מעין שעת נעילה. שעה שלא תחזור״.
ליסטוונד מספר שמשפחות רבות חוששות מהרגע הזה. ״הן שואלות איך ייראו הבן או הבת, ואיך יגיבו כשיראו אותם. אנחנו מסבירים להן בעדינות מה משמעות האפשרות להיפרד. לא דוחפים איש, אבל משתדלים שלא יוותרו על הרגע הזה רק בגלל הפחד. יש מי שרק מסתכלים. אחרים נוגעים, מלטפים, נותנים נשיקה. לפעמים, אחרי שהפחד הראשוני חולף, הם מבקשים עוד קצת זמן עם הילד שלהם״.
הלוויה בהר הרצל | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
באחד משלבי המלחמה, לדבריו, עלתה בקשה לקצר את הזמן שהוקצה לכל לוויה משלוש שעות לשעה וחצי. ״התנגדנו. חשבנו שחייבים לתת למשפחות את הזמן שהן צריכות. אי אפשר להאיץ פרידה כזאת״.
איפה האחריות שלכם מורגשת במיוחד?
״בכל פרט״, משיב ברקוביץ׳. ״מה שקורה שם נשאר עם המשפחה זמן רב. אנחנו שומרים על כבוד החלל לאורך כל התהליך. לא מצלמים, ומקפידים על כללי ההתנהגות בזמן הטיפול בו. גם המספר האישי שעל הארון צריך להיות כתוב ברור לגמרי. אם ספרה אחת נראית כמו ספרה אחרת, ולו לרגע מתגנב ללב המשפחה החשש שנפלה טעות, הוספנו לה מועקה שאסור לנו להוסיף״.
האחריות נמשכת גם בנוגע לקהל. ״אנחנו מקבלים מראש את פרטי הלוויה, אבל בודקים אותם שוב״, אומר ליסטוונד. ״איך הוגים את שם המשפחה, מי אמור להספיד, מה רצון המשפחה בנוגע לקריעה. היו משפחות שביקשו שלא לעשות קריעה לילדים. צריך לשמוע אותן ולדייק. זה חוט עדין של רגישות שנמשך לאורך כל התהליך״.
ברקוביץ׳ זוכר מקרה שבו בדיקת הפרטים גילתה שדרגתו של חלל עודכנה לאחר נפילתו, אך בדף שהועבר אליו נותרה הדרגה הישנה. ״עבור המשפחה זה לא פרט שולי. בְּרגע שיש בו מתח עצום, אנחנו חייבים לעשות כל מה שאפשר כדי לכבד את יקירם כפי שראוי לו״.
״האחריות שלנו נוגעת גם לחיילים שנושאים את הארון״, מוסיף ליסטוונד. ״בכל לוויה יש שישה חיילים בדרגתו של החלל. רבים מהם לא השתתפו מעולם במעמד כזה. אנחנו צריכים לבחור אותם, להדריך אותם ולהכין אותם, כדי שיוכלו לשאת את הארון בדרך המכובדת והטקסית הראויה, גם כשהמעמד קשה מאוד עבורם״.
היקף הלוויות חייב את אנשי הרבנות הצבאית ואת צוות הר הרצל מטעם משרד הביטחון למצוא פתרונות תוך כדי תנועה. ״קיבלנו רכב אזרחי שגויס למאמץ והבנו שבתוכו נצטרך לערוך את הפרידה״, מספר ליסטוונד. ״אבי סידר אותו כך שיהיה מכובד ככל האפשר וכיסה את מה שלא נכון שהמשפחה תראה, כמו כלי העבודה. גם כשסוגרים את הארון דואגים שבני המשפחה לא יהיו לידו ולא ישמעו את הצלילים״.
על הרכב הופיע כיתוב מסחרי: ״בדרך לעוד לקוח מרוצה״. ברקוביץ׳ כיסה אותו בטפט לבן. בהמשך השיגו השניים מברגות מתרומה, ומתנדבים סייעו להם בעבודות ההכנה. תלמידי ישיבה משכונת בית וגן הגיעו ושאלו במה יוכלו לעזור. ״ביקשתי שיאספו את האשפה וינקו״, אומר ברקוביץ׳. ״הם לקחו את זה כפרויקט. אנשי משרד הביטחון שניהלו את ההר, אנשי אכ״א ומתנדבים נוספים עשו מעל ומעבר״.
כשהגיעו האזכרות במלאת שנה לנפילת החללים, הופתעו השניים לגלות שמשפחות אחדות ביקשו שדווקא מי שליוו אותן ביום הלוויה ישתתפו גם באזכרה.
״אתה רואה אותן והלב נשבר״, אומר ברקוביץ׳. ״החלל לא הולך וקטן, הוא גדל. כל חג ואירוע משפחתי מעמיקים את הבור שנפער. בהתחלה המשפחה עדיין לא מעכלת והיא עטופה באנשים. דווקא השגרה קשה מאוד״.
נשארתם בקשר עם משפחות?
״ככלל, אנחנו מקפידים שלא ליזום קשר כזה״, משיב ליסטוונד. ״באנו ללוות אותן ברגע מסוים ולמלא את התפקיד שלנו. יש משפחות שמבקשות קשר, אבל צריך לשמור גם על הגבולות האלה. לפעמים הן רוצות לשאול שאלות על מה שקרה, ואין בידינו תשובות לתת״.
קיבלתם עזרה בעיבוד מה שעברתם?
״יש מענה, אבל לא בטוח שהוא מספיק״, אומר ברקוביץ׳. ״הרבנות הצבאית העמידה לרשות היחידה פסיכולוג כמעט מהרגע הראשון. היו שיחות אישיות וקבוצתיות, ובהמשך גם ימי עיבוד. גם אנחנו נפגשנו בינינו לבין עצמנו בסוף כל יום בשורה, דיברנו, שיתפנו ונתנו זה לזה כתף לבכות עליה. ובכל זאת, היו אנשים שהמעמסה הייתה קשה להם מדי והם עזבו. קשה מאוד לשתף בדברים האלה מישהו שלא היה שם״.
דווקא מתוך הכאב הגדול שהם נחשפים אליו בעשייה הצבאית שלהם, ברקוביץ׳ וליסטוונד מבקשים לשדר גם מסר של אופטימיות וראיית הטוב. ״כחלק מהריפוי שלי אני עורך הרבה סיורים בהר הרצל לקבוצות של מבוגרים, צעירים, בני נוער ותלמידי מכינות קדם־צבאיות. אני קורא להם ׳גשרים של תקווה׳״, מספר ברקוביץ׳. ״אני מספר ממקור ראשון על מה שחוויתי כאן בהר: על הגבורה, ובעיקר על החיבורים. אני מספר על קהילה שלמה מהעוטף שבאה ללוות שני חבר׳ה שנפלו כשהגנו עליה. הבתים שלהם נשרפו, בקושי היה להם מקום להניח בו את הראש, ובכל זאת כולם באו ללוויה של מי שהצילו אותם. אני מספר על הורים ועל אחים שונים זה מזה שעמדו כאן יחדיו. אני מדבר עם בני הנוער ומזכיר להם ולנו שאנחנו יכולים וצריכים לחיות פה ביחד״.
עוד כתבות בנושא
