החגים, הנתפסים בעיני רבים כתקופה של שמחה, משפחתיות והתחדשות, עלולים להפוך עבור אחרים לרגעים של בדידות, דכדוך וייאוש. עבור אדם המתמודד עם מצוקה נפשית עמוקה, דווקא התקופה הזו - שבה החברה כולה עסוקה בהתחדשות חגיגית - עשויה להעצים את תחושת הזרות, הניכור וחוסר התקווה. במקרים מסוימים, תחושות אלו עלולות להשפיע ולהחמיר את המצב.
אדם שמתמודד עם מצוקה נפשית ממושכת, כגון דיכאון קליני, תחושת ערך עצמי נמוך או חוסר תקווה לגבי העתיד, עלול לחוות את החגים כתקופה מאיימת. הניגוד בין התחושות הפנימיות לבין המסרים החיצוניים - כמו פרסומות שמציגות משפחות מאושרות, ארוחות חג מלאות אהבה, או פוסטים ברשתות החברתיות שמדגישים שמחה - עלולים להגביר את תחושת הבדידות והכישלון.
חוויית ההדרה הזו מחריפה את התחושה שאין מקום בעולם לאדם הכואב. החג, במקום להיות עוגן או מקור נחמה, הופך למראה שמבליטה את הכאב. אצל אדם שנמצא בסיכון, מחשבות של מוות מאובדנות עלולות להתגבר דווקא בתקופה שבה "אמור להיות טוב".
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
עבור משפחות שאיבדו אדם יקר שמֵת מאובדנות, החגים הופכים לנקודת ציון כואבת במיוחד. בעוד שכולם סביבם עסוקים בהכנות, קישוטים ומתנות, הם מתמודדים עם חלל, אשמה, שאלות שאין להן מענה, וגעגוע עז. "מה היינו יכולים לעשות אחרת?", "איך לא ראינו את הסימנים?", "האם זו אשמתנו?" - אלו שאלות שממשיכות ללוות אותם, לעיתים במשך שנים.
החג מדגיש את מי שלא נמצא סביב השולחן. כיסא ריק, ברכה שלא תישלח, שתיקה במקום צחוק. הרגעים שאמורים להיות הכי שמחים, הופכים לכואבים במיוחד. יש גם קושי חברתי - לא תמיד יודעים איך לדבר על האובדן, האם להזכיר את האדם שמֵת מאובדנות, האם "מותר" להביע עצב בחג. התחושות האלו יוצרות לעיתים קרובות תחושת ניכור, ואפילו בושה, בקרב המשפחה השכולה.
לעיתים המשפחה מתמודדת עם החלטת האדם לא להגיע לארוחת החג. כשכולם כבר יושבים סביב השולחן והוא לא הגיע, יש רגע קצר של שקט. מישהו אומר "חבל שהוא לא בא", ומישהו אחר מוסיף "תמיד קשה לו עם חגים", ואז השיחה ממשיכה, כמעט כרגיל.
מחקרים מצביעים על כך שאין בהכרח עלייה במספר מקרי המוות מאובדנות בחגים עצמם, אך כן נצפית עלייה ברמות הדיכאון, החרדה והתחושות הקשות שמלוות את התקופה. יש המציעים כי התחושות האלה "מתבשלות" במהלך החגים, ואילו העלייה באובדנות מתרחשת דווקא לאחריהם, כאשר האדרנלין יורד, והתחושות הכואבות מקבלות מקום. חשוב להבין שזו לא רק תקופה של "שמחה", אלא גם של עצירה, חשבון נפש, חזרה הביתה - כל אלה עלולים להציף כאב רגשי עמוק.
עוד כתבות בנושא
דווקא בתקופה זו תשומת הלב של הקהילה - שכנים, חברים, קולגות וכל אדם בסביבה - יכולה להיות חיונית להצלת חיים. התעניינות כנה, שיחה פשוטה, או אפילו מחווה קטנה של אכפתיות, עשויים לספק תחושת ערך ושייכות לאדם במצוקה. על כן, חשוב במיוחד בתקופה זו לגלות ערנות לסימני מצוקה, לא להסס לשאול, להציע אוזן קשבת ולהפנות לגורמי סיוע מקצועיים בעת הצורך.
אחריות קהילתית ומעורבות חברתית הן מרכיבים חיוניים בהתמודדות עם תופעת האובדנות והדיכאון. כאשר הקהילה פועלת כמרחב תומך, פתוח ומכיל היא מאפשרת לאנשים החווים קושי נפשי לפנות לעזרה מבלי לחשוש מסטיגמה או שיפוט. כל אחד מאיתנו יכול לתרום ליצירת סביבה שבה מדברים בפתיחות על רגשות, מכבדים את המורכבות של בריאות הנפש ומעודדים פנייה לגורמי טיפול. קהילה ערכית ואכפתית אינה עומדת מנגד, אלא מזהה מצוקה, מושיטה יד ופועלת לשילובם של המתמודדים בחיים החברתיים. בכך היא לא רק מחזקת את הפרט, אלא בונה חברה בריאה ומלוכדת יותר.
מה אפשר לעשות?
שיח ישיר
ראשית יש לשבור את השתיקה: חשוב לדבר על הנושא. העלאת המודעות לאובדנות והקשר שלה לחגים יכולה להציל חיים. יש לשדר מסר ברור: זה בסדר לא להרגיש טוב, וזה לגיטימי לבקש עזרה.
זיהוי
לזהות סימנים מוקדמים: ירידה חדה במצב הרוח, התבודדות, אמירות פסימיות או פרידה - כל אלה יכולים להיות סימנים מקדימים שדורשים תשומת לב. לא להתעלם!
רשת קהילתית
להיות שם עבור האחר: לפעמים, שיחת טלפון אחת, הזמנה לארוחת חג או פשוט נוכחות תומכת יכולים לעשות את ההבדל.
תמיכה במשפחות שכולות
המשפחות שאיבדו אדם שמֵת מאובדנות זקוקות לתמיכה רגשית עקבית ורציפה גם הרבה אחרי המקרה. הכרה בכאב, הכלה ואמפתיה הן מתנות משמעותיות.