יש משהו מוכר ומטריד במהירות שבה הפכה התבוסה הרפובליקנית בבחירות האמצע בארצות הברית לכתב אישום נגד ישראל, ובעיקר נגד בנימין נתניהו.
עוד בטרם הספיקה אמריקה להתמודד עם הסיבות לכישלון, כבר נשמעו בישראל קולות המבקשים לייחס לנתניהו אחריות למפלה ולהציג את סילוקו מההנהגה כתנאי לשיקום היחסים עם ארצות הברית. כך עלול להתקבע נרטיב מסוכן ושקרי שלפיו ישראל, ובמיוחד נתניהו, אחראים לכך שאמריקה יצאה למלחמה ולמחיר הפוליטי ששילמה בעקבותיה. למעשה, יש כאן ניסיון להפוך את הבחירות בארצות הברית למשאל עם נוסף על נתניהו, לאחר שאזרחי ישראל כבר אמרו את דברם בקלפי.
לא נתניהו הפסיד בטקסס, מדינה אדומה מאז 1988, ואסור לאפשר לטענותיו של ואנס להפוך לאמת שאין מערערים עליה. הבעיה לא הייתה עצם המלחמה באיראן, אלא הפסקת האש שהותירה את המערכה בלתי מוכרעת, ואם כבר - זה בעיקר כישלון של ואנס. במקום לסיים את המהלך שהחל, נוצר מצב ביניים מתמשך של חוסר ודאות, איום בחידוש הלחימה, כוחות אמריקניים שנותרו באזור ומחירים כלכליים כבדים.
הכי מעניין
ההחלטה האמריקנית לצאת למלחמה הייתה החלטה של הנשיא טראמפ. ישראל הייתה שותפה למערכה, אך האחריות להחלטות שקיבל הממשל האמריקני אינה יכולה לעבור באורח פלא לירושלים בכל פעם שהמחיר הפוליטי נעשה כבד.
אמריקה עוברת משבר זהות עמוק. היא מתמודדת עם שאלות על מקומה בעולם, על משמעות הפטריוטיות האמריקנית, על הפערים החברתיים ועל המחיר שהיא מוכנה לשלם עבור מעורבות במלחמות מעבר לים.
ההפסד הרפובליקני חושף מציאות אמריקנית מורכבת בהרבה. יוקר המחיה, מחירי המזון והאנרגיה, המכסים, התמשכות המלחמה והתחושה שההנהגה התרחקה ממצוקות האזרחים הביאו לשחיקה באמון הציבור. עובדים, חקלאים, צעירים ומצביעים היספנים שהרפובליקנים הצליחו למשוך בעבר - התרחקו מהם. על פי סקר בוחרים רחב של סוכנות הידיעות AP, כתשעה מכל עשרה בוחרים ייחסו ליוקר המחיה חשיבות רבה או מכרעת בהחלטתם. אלה אינם פרטים שוליים שאפשר למחוק כדי לייצר הסבר פוליטי נוח.
הוויכוח על מדיניות "אמריקה תחילה" לא החל בנתניהו ולא יסתיים ביום שיעזוב את הפוליטיקה. הדרך לשיקום האמון באמריקה עוברת דרך התמודדות עם המשברים שלה, ולא דרך מציאת שעיר לעזאזל מעבר לים.
עוד כתבות בנושא
וגם בכך לא יסתיים הסיפור. הרי בחוגים אנטי-ישראליים בארצות הברית כבר נשמעו בעבר טענות המייחסות לישראל אשמה בסוגיות פנים, גם את האחריות לדפוסי האלימות של המשטרה האמריקנית כבר לפני שנים הפילו ה-BLM על ישראל. כאשר ישראל הופכת להסבר נוח לכשלים פנימיים, כמעט אין גבול להאשמות שאפשר להטיל עליה.
במשך דורות שימשה האשמת היהודים הסבר נוח למשברים שלא הם יצרו. אין פירוש הדבר שכל ביקורת על ישראל היא אנטישמית, אבל כאשר מדינה יהודית הופכת לאחראית המרכזית לכישלונותיה של מעצמה, ראוי לזהות את הסכנה שבדפוס הזה. חמור במיוחד כאשר גורמים בישראל מאמצים את הנרטיב כדי לקדם מאבק פוליטי פנימי, ובכך מסייעים להפוך פרשנות שנויה במחלוקת לאמת לכאורה.
גם בעולם היהודי הוויכוחים האלה אינם חדשים. עוד לפני הקמת המדינה התנהלו בתוך יהדות ארצות הברית מחלוקות עמוקות על ציונות, זהות יהודית, נאמנות קבוצתית ואוניברסליזם. עם כל אהבתי ליהדות ארצות הברית והערכתי העצומה אליה, יותר מדי יהודים - למעלה מ-60% - הצביעו למועמד שונא ישראל ממישיגן, עבדול אל סייד. זה מלמד שיהדות ארצות הברית אינה מחזיקה תמיד בתשובות הנכונות לשאלות הביטחון והקיום של מדינת ישראל, ולעיתים גם לא לשאלות הנוגעות לעתידה שלה. עלינו לכבד אותה ולפעול איתה בשותפות היכן שרק ניתן, אך אסור לנו להפוך כל מחלוקת פנימית בעולם היהודי לתכתיב מדיני כלפי ישראל.
בישראל עצמה מתנהל שנים מאבק נגד הימין, שחלקו חורג מן הוויכוח הדמוקרטי הענייני ומבקש להציג אותו כמכשול המרכזי להשתלבות ישראל בעולם. לכן אין זה מפתיע שהתבוסה הרפובליקנית הפכה להזדמנות נוספת במאבק נגד נתניהו. יש גם מי שנבהלים מכל שינוי ברוח הנושבת מוושינגטון וממהרים להסיק שישראל צריכה לשלם את המחיר כדי לזכות מחדש באהדה.
יש כאן דפוס מחשבתי שחוזר על עצמו בגרסאות שונות: פעם הבטיחו לנו שטחים תמורת שלום, ועכשיו מציעים נתניהו תמורת אהבת העולם. בשני המקרים מבקשים מאיתנו להאמין שאם רק נוותר על מה שהצד השני דורש, נקבל בתמורה את מה שאנחנו מייחלים לו. אלא שבמדיניות חוץ אין די בתקווה לתמורה. אהבת העולם אינה תחליף לביטחון, והחלפת ראש ממשלה אינה אסטרטגיה לשיקום מעמדה של מדינה.
עוד כתבות בנושא
אין בכך כדי לפטור את נתניהו מביקורת. התמיכה בישראל בציבור האמריקני נשחקת, וישראל חייבת להוביל שינוי עמוק במערכה התודעתית שלה, שהוזנחה במשך שנים. אבל האחריות לכישלון הזה אינה מונחת כולה על כתפיו. היא מחייבת בחינה של תפקוד המוסדות, של הפעילות בזירה הבינלאומית ושל האופן שבו המאבק על תדמית ישראל הפך לא פעם להמשך המאבק הפוליטי הפנימי.
דווקא עכשיו דרושים קור רוח, ניסיון מדיני ויכולת להבחין בין משבר פוליטי חולף לבין אינטרס אסטרטגי ארוך טווח. טראמפ עדיין בבית הלבן, מרקו רוביו עדיין בממשל, והצורך להתמודד עם איראן לא נעלם. לנתניהו יש ניסיון וקשרים ממושכים בוושינגטון, ויש לו הזדמנות להוביל מהלכים משמעותיים בשיתוף הממשל האמריקני. זו אינה השעה להיכנע לתכתיבים או להעמיק את הקרע הפנימי.
אמריקה צריכה להתמודד עם המשברים שלה, וישראל עם האתגרים שלה. אין הצדקה להפוך את כישלון הרפובליקנים לעוד סיבה לקרע בתוכנו.
ישראל אינה צריכה להפוך את מנהיגיה ואת האינטרסים שלה למטבע תמורת אהדת העולם, כשם שאינה צריכה לוותר על זכותה להגן על עצמה כדי לזכות במחיאות כפיים. את עתידה של מדינת ישראל חייבים להכריע מתוך האחריות שלנו לעצמנו, ולא מתוך הפחד מפני מה שיאמרו עלינו אחרים.
ישראל זקוקה כעת לממשלת אחדות לאומית רחבה בראשות בנימין נתניהו. הליכוד זכה במספר המנדטים הגבוה ביותר, אך אף גוש לא השיג רוב, והמציאות מחייבת שותפות ואחריות לאומית. אחדות אינה ביטול חילוקי הדעות או ויתור על ביקורת, אלא הכרה בכך שהאתגרים העומדים בפנינו גדולים מן המאבק בין המחנות.