כחצי שנה חלפה מאז שהנשיא דונלד טראמפ חתם, ללא הסכמת ישראל, על מזכר ההבנות לסיום המלחמה עם איראן. החתימה הטיחה בפני הציבור בארץ אמת כואבת: לממשל יש מערכת שיקולים רחבה יותר. דעת הקהל בארה"ב, המתנגדת למעורבות ב"מלחמות של אחרים", מחירי הנפט והכלכלה האמריקנית והעולמית קודמים לאינטרסים שלנו.
ישראל לא התרגלה למציאות המדינית החדשה, ועדיין משפשפת עיניים מול המהלך, הסותר את התיאום במבצעי עם כלביא ושאגת הארי. תחושות העלבון, ההשפלה והבגידה טרם שככו. האצבע המאשימה הופנתה אל סגן הנשיא ג'יי־די ואנס, היורש של טראמפ, שהימין בישראל מכנה "מנהיג האגף הבדלני" במחנה הרפובליקני. השפעתו על מדיניותו של טראמפ גרמה לתפנית במלחמה, ומסמנת את דחיקתם של הגורמים שהיו מחויבים בעבר לתפיסת הברית הצבאית הבלתי מסויגת עם ישראל.
בעידודם ובעידוד משפיעני המחנה הליברלי בארה"ב, התקשורת והאזרחים בישראל הדביקו לוואנס כינויי גנאי – "אנטישמי", "סוס טרויאני" ועוד - ואף קראו לקדם את מרקו רוביו במקומו כיורש לטראמפ. תחושות הנטישה וההשפלה מובנות, אך המחשבה שאנו נחליט מי היורש של טראמפ מביכה. היא עלולה להתפרש בצדק כהתערבות זרה, ולעורר תיעוב וחשדנות כלפי ישראל. היא חושפת בורות בהבנת התמורות הפוליטיות בארה"ב, ועיוורון לגורמים שחישקו את טראמפ ואת ואנס במלחמה באיראן. כל איש ימין בישראל חייב להכיר כמה עובדות יסודיות על הגורמים האלו.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
ראשית, מפת המחנה הרפובליקני מורכבת משלושה אגפים: האגף השמרני־לאומי, המזוהה עם ואנס, רוביו והגסת', הוא כ־65 אחוזים מהמחנה. האגף הליברלי, המזוהה עם ניקי היילי, מייק פומפיאו וטד קרוז, התכווץ ל־25 אחוזים, ונלחם למנוע בחירת נשיא שמרני־לאומי. הליברלים משגרים לימין בישראל מסרים מתסיסים נגד ואנס ובדיות על ההיתכנות להשפיע על זהות המועמד. למועמדיו של האגף הזה אין סיכוי להיבחר.
האגף האנטישמי זוכה ל־3 אחוזי תמיכה בלבד, ומזוהה עם טאקר קרלסון, קנדס אוונס וניק פואנטס - אנטישמים אמיתיים שנבעטו החוצה בידי טראמפ, ואנס ומקורביהם.
שנית, רוביו אינו מועמד לנשיאות. ואנס הוא המועמד הזוכה לתמיכה גורפת מצד האלקטורט השמרני, ורוביו כבר הכריז על תמיכה מוחלטת בו. רק כוח עליון יכול לשנות זאת. כל ניסיון של משפיעני רשת רפובליקנים־ליברלים מארה"ב לשווק תרחיש אחר אינו אלא משאלת לב מופרכת, שפוגעת ביחסי ישראל עם היורש היחיד.
שלישית, האלקטורט של ואנס מונה כ־77 מיליון תומכים שבחרו בטראמפ עקב הבטחת בחירות לסיים עם "מלחמות של אחרים", גם אם ל"אחרים" קוראים ישראל. מבחינתם, יוקר המחיה ומחירי האנרגיה בשל מעורבות במלחמות עם מדינות שאינן חולקות גבול משותף עם אמריקה נתפסים כהפרת הבטחת בחירות ליבתית. דור הימין החדש דורש התנתקות מבריתות מדיניות מסורתיות, שלתפיסתו אינן משרתות אינטרסים אמריקניים. הוא מסרב לראות במלחמה באיראן אינטרס קיומי משותף, ומנמק את ההתרחקות מישראל ב"תשישות ממלחמות". הביקורת הזאת משתקפת היטב בסקרים המחשקים את מדיניות הממשל וכופים עליו לבצע תפנית במלחמה באיראן.
עוד כתבות בנושא
כל מועמד רפובליקני שיתעלם מהרצון הזה של הבוחרים יפסיד בבחירות, ומבחינת ישראל זה יהיה אסון. הפסד של המועמד הרפובליקני בבחירות יביא בוודאות לעליית מועמד דמוקרטי בסגנון זוהראן ממדאני. מוטב שנפתח כושר סיבולת למהלכים המדיניים ההכרחיים של ואנס, שאינם אלא תמרון פוליטי הכרחי בין הנאמנות לטראמפ, המעוניין במלחמה, ובין בסיס המצביעים.
בין שאנו מזדהים עם המציאות הזו ובין שלא, חובה שנכיר אותה וניערך לקראתה. בכנס השמרנות הלאומית הוקדש מושב שלם לסוגיית הימין האמריקני החדש, והמציאות הזו הוצגה בפני הקהל כמראה בהירה. המסרים של הנציגים השמרנים היו נוקבים וחד־משמעיים: ברית הערכים ההיסטורית בין ארה"ב לישראל תמה, והיא עוברת לפסים קרים ותועלתניים של אינטרסים משותפים. הקהל שפשף עיניים בתסכול ועלבון: למה אתם שונאים אותנו כל כך? איך אפשר לגרום לכם לשתף איתנו פעולה? האם ניתוק התלות הכלכלית יעזור? ברשתות סערו הרוחות, והדוברים תויגו כ"אנטישמיים" ו"נאצים". ספק אם אנטישמים ונאצים היו טורחים לטוס עד הנה כדי לשכנע אותנו באנטישמיותם ובנאציותם.
עוד כתבות בנושא
המדינאי היחיד שלא נבהל מהמציאות החדשה הוא בצלאל סמוטריץ', שבנאומו בכנס שרטט פרדיגמה מפוכחת לעצמאות וריבונות ישראל, ועדכן את גבולות השותפות האסטרטגית.
לפעילי הימין אני מציעה: במקום לשמש שליחים משוּטים של הליברלים בארה"ב, הפסיקו לתקוף את ואנס ולפגוע באמונו של הנשיא העתידי. במקום לטמון את הראש באשליות, מוקד הדיון הציבורי חייב לעבור מבריתות של תלות ל"התבגרות אסטרטגית", כפי שניסח שר האוצר - כזו המציבה גבולות ליכולת התערבותה של ארה"ב בהחלטותיה המדיניות־צבאיות של ישראל.