משהו עמוק משתנה במזרח התיכון. הסכם ההגנה שנחתם במכה בין סעודיה, טורקיה ופקיסטן הוא אחד הסימנים הברורים לכך: מדינות האזור כבר אינן מוכנות להפקיד את ביטחונן כמעט באופן בלעדי בידי ארצות הברית.
ההתחייבות לראות בתקיפה מזוינת נגד אחת המדינות תקיפה נגד כולן היא אמנם הסעיף שמושך את מרבית תשומת הלב, אך חשיבותו האמיתית של ההסכם רחבה יותר. הוא מבטא מגמה המעצבת מחדש את המזרח התיכון: מדינות האזור מבקשות להרחיב את האוטונומיה האסטרטגית שלהן, לגוון את שותפויותיהן הביטחוניות ולהפחית את תלותן הבלעדית בארצות הברית.
עבור ישראל מדובר בהתפתחות המחייבת תשומת לב. עבור סין, לעומת זאת, זהו תהליך שעשוי לשרת היטב את האינטרסים שלה.
הכי מעניין
בייג'ינג אינה צריכה להצטרף להסכם כדי ליהנות מהשינוי שהוא מייצג. במשך שנים בנתה סין את מעמדה במזרח התיכון באמצעות סחר, אנרגיה, השקעות, תשתיות, טכנולוגיה ודיפלומטיה, תוך הימנעות מבריתות צבאיות וממחויבות להגן על שותפותיה. ככל שמדינות האזור מחפשות מגוון רחב יותר של שותפים ופחות מוכנות להסתמך על מעצמה אחת, כך מתרחב מרחב הפעולה של סין.
מימין לשמאל: ראש ממשלת פקיסטן שבאז שריף, נסיך הכתר הסעודי מוחמד בן-סלמאן ונשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן | צילום: AP
סעודיה ממחישה היטב את השינוי. ריאד אינה נוטשת את וושינגטון ואינה מחליפה את ארצות הברית בסין. היא נוקטת אסטרטגיה מתוחכמת יותר: צבירת אפשרויות. הממלכה יכולה לשמר את קשריה הביטחוניים עם ארצות הברית, להעמיק את יחסיה הכלכליים עם סין, להרחיב את שיתוף הפעולה הצבאי עם פקיסטן, ובמקביל לפתח שותפות עם התעשייה הביטחונית הטורקית. ככל שמתרבות השותפויות, גדל גם חופש הפעולה הסעודי.
מבחינת סין, פקיסטן היא אולי החוליה המעניינת ביותר. בעלת הברית הוותיקה של בייג'ינג הופכת לשחקן משמעותי יותר בענייני הביטחון של המפרץ, ועשויה לשמש גשר עקיף בין סין לבין מסגרת ביטחונית אזורית חדשה. מבחינת בייג'ינג, זהו מצב כמעט אידיאלי: היא יכולה ליהנות מרשת צפופה יותר של קשרים כלכליים, טכנולוגיים ואף ביטחוניים, מבלי לקבל על עצמה את חובת ההגנה הכרוכה בברית צבאית.
אלא שכאן טמון גם הפרדוקס הסיני. בייג'ינג מעוניינת במזרח תיכון רב-קוטבי, אך לא בהכרח במזרח תיכון המחולק לגושים יריבים. סין מטפחת במקביל יחסים עם סעודיה, איראן, מדינות המפרץ וגם עם ישראל. כל עוד השותפויות הללו נותרות גמישות, היא יכולה לשתף פעולה עם צדדים יריבים. אולם אם מסגרות ביטחוניות חדשות יהפכו לבריתות נוקשות ויתחילו לזהות אויבים משותפים, סין עלולה להידרש לבחור צד - בדיוק מה שניסתה להימנע ממנו.
יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן, משמאל, לוחץ את ידו של נשיא סין שי ג'ינפינג, לפני פגישתם בהיכל העם הגדול בבייג'ינג, 22 בפברואר 2019. במהלך ביקורו בבייג'ינג שיבח בן סלמאן את היחסים עם סין, על רקע ביקורת במערב על מצב זכויות האדם בסעודיה ועל המלחמה בתימן | צילום: AP
עבור ישראל, לכן, מוקדם להגדיר את הסכם מכה כ"נאט"ו אסלאמי" או כברית אנטי-ישראלית. ההסכם אינו מכוון רשמית נגד ישראל, ולחברות בו אינטרסים ותפיסות איום שונות. גם אין להסיק אוטומטית שהיכולת הגרעינית של פקיסטן מספקת מטרייה גרעינית לשותפות החדשה.
האתגר המרכזי מבחינת ישראל הוא אחר: האפשרות שמערכת הביטחון האזורית הופכת למורכבת ורב-שכבתית יותר. מאז הסכמי אברהם ביקשה ישראל להשתלב בארכיטקטורה אזורית הנשענת על שיתוף פעולה עם מדינות ערב, גיבוי אמריקאי ואינטרסים ביטחוניים משותפים. כעת עשויה להתפתח במקביל רשת נוספת, שבה סעודיה, טורקיה ופקיסטן ממלאות תפקיד מרכזי - בעוד ישראל נמצאת מחוצה לה.
מבחינת ישראל, הסכנה אינה בהכרח שהמסגרת הזאת תהפוך לעוינת, אלא שהחלטות אסטרטגיות חשובות יותר באזור יתקבלו במסגרות שבהן ירושלים אינה שותפה.
מוחמד בן סלמאן ודונלד טראמפ בפגישתם בריאד בחודש מאי | צילום: איי.אף.פי
זהו אולי המסר החשוב ביותר של הסכם מכה. המזרח התיכון אינו עובר מהגמוניה אמריקאית להגמוניה סינית, אלא הופך לרב-קוטבי יותר. סין אינה מבקשת להחליף את ארצות הברית כשומרת הביטחון של האזור. מבחינתה קיימת אפשרות נוחה וזולה הרבה יותר: ליהנות מהיחלשות הבלעדיות האמריקאית, להעמיק את השפעתה הכלכלית והדיפלומטית, להפוך לשחקן שקשה להתעלם ממנו - ולהשאיר לאחרים את האחריות ואת החשבון הביטחוני.
זהו המודל הסיני למזרח התיכון החדש: יותר השפעה, פחות מחויבות; יותר נוכחות, פחות אחריות. בייג'ינג אינה מבקשת להחליף את וושינגטון - היא מעדיפה ליהנות מהמרחב שנוצר כאשר וושינגטון כבר אינה השחקן היחיד במגרש.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
