לבני אדם יש שתי בעיות קוגניטיביות: הם קופצים למסקנות והם אוהבים את המסקנה הראשונה שהגיעו אליה. אך המסקנה הראשונה של המפקד עלולה להתגלות לא רק כשגויה, אלא גם כקטלנית.
ספק עצמי הוא יקר במשאבים ובזמן. הוא עלול אף להיות משתק. דמיינו חייל בשדה הקרב שעל כל רחש ותנועה חשודה מתחיל לתהות: האם זה באמת מחבל? מה הם מאפייניו? כיצד אפשר בוודאות לדעת שזה מחבל? החייל עלול למצוא את עצמו עומד וחושב, בעוד האויב מכוון אליו את נשקו. ברמה הטקטית, רפלקסים מהירים ושיקול דעת מהיר הם מצרך חיוני כדי לשרוד.
לחייל קל יחסית לוודא במהירות מי מולו: הוא יכול להשתמש בסימן מוסכם, לירות ירי אזהרה, או לערוך איסוף מודיעין. לא כך המפקד של הגזרה או המלחמה. הוא, המנותק משדה הקרב, מקבל כל העת דיווחי מודיעין שונים וסותרים. בתנאי אי ודאות הוא נדרש להחליט מה נכון, מה לא, ומה הוא בעצם מלכודת. כפי שניסח זאת קרל פון קלאוזביץ: "רוב המידע שנאסף במלחמה סותר את עצמו, חלק גדול יותר הוא שגוי וחלק גדול עוד יותר הוא מפוקפק". אז מה עושים?
הכי מעניין
| צילום:
אפשר לנסות להקל את בעיות התפיסה האנושית דרך עימות בין אנשים. לזה הדעה האהובה עליו, לזה הדעה האהובה עליו, וכעת יטענו זה וזה מה היא הדעה הנכונה עד שיגלו את האמת. אפשר אפילו לתת לאחד הצדדים אינטרס ברור לגבש מראש דעה הופכית לזו של הצד השני. כך, דרך עימות בין דעות, המפקד יוכל לאתגר גם את עצמו ולנסות לברר טוב יותר מהי המציאות: היכן הוא האויב? מה כוונתו? כיצד יש לפעול מולו?
אלא ששתי דעות שונות עדיין לא מבטיחות שיהיה בירור של המציאות.
דוגמה תנ"כית ידועה ל"איפכא מסתברא" מודיעינית אנו מוצאים בספר שמואל א', כשאחיתופל וחושי הארכי מציגים לאבשלום הערכות שונות לגבי מצבו של דוד המלך וטוענים מה יש לעשות לגביו. אחיתופל מזהה שדוד נתון במנוסה, עייף ושבור נפשית. מרד בנו אבשלום ודאי פגע ביציבות הנפשית של המלך, ואת הפגיעה הזאת מבקש אחיתופל לנצל במהלומת מחץ מהירה: בראש 12 אלף איש הוא יוכל לצאת למתקפה מהירה על דוד, להחריד אותו ואת אנשיו, ולהרוג את המלך.
חושי הארכי מציע הערכה שונה: דוד ואנשיו אולי עייפים, הם לא שבורים. דוד הוא איש מלחמה מנוסה, שכעת נתון במצוקה. כוח קטן שינסה להפתיע אותו ייתקל באויב עיקש שלא ינוס מן המערכה. הצעת אחיתופל תתגלה לא כהברקה אלא כמשגה חמור, שעלול לעלות לאבשלום בראשו. במקום זאת מציע חושי לכנס את כל איש ישראל ולעלות על דוד בראש צבא אדיר שימחוק אותו ואת אנשיו. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים.
כדי ששתי דעות יוכלו לייצר ידע חדש, מקבל ההחלטות צריך לרצות בכלל לשקול את האפשרות השנייה. אחד הפרשנים הקלאסיים של סון טסו, לי צ'ואן, מביא את המקרה של קיסר ששיגר עשרה סיירים כדי לבדוק אם אפשר לתקוף את צבא ההונים. תשעה מן הסיירים דיווחו שכן. העשירי אמר שלא. "מדוע אתה חושב שלא?", שאל הקיסר. "כי כל שראיתי הם זקנים וחולים – ודאי שצבא ההונים לא מורכב רק מהם!", השיב. הקיסר זעם על הסייר העומד בדרכו, העניש אותו, ויצא אישית בראש צבא גדול נגד ההונים, רק כדי לנחול מפלה. הקיסר שמע את ה"איפכא מסתברא", הוא פשוט לא רצה להקשיב.
איסוף עוד מודיעין הוא לא בהכרח הפתרון. "איפכא מסתברא" נועד לאתגר הנחות יסוד על בסיס אותה תמונת מודיעין, והוספת עוד נתונים לרוב לא תשנה את הדעה של אנשים, אלא רק תגרום להם לאלתר הסברים מרהיבים יותר ויותר לכך שעמדתם הראשונית עדיין מתאימה לנתונים.
אז מה הפתרון? קלאוזביץ, שעמד על תפקידה המכריע של אי ודאות בעיצוב הדינמיקה של מלחמה וזיהה את הכלים המנטליים הדרושים כדי להתמודד איתה, הדגיש את הצורך בתיאוריה כדי לחדור מבעד למסך האי ודאות. תיאוריה עוזרת להפריד בין המרכיבים השונים של מצב, הקשר ביניהם וחשיבותם. גם אם תיאוריה אינה יכולה לייצר חוקים קשיחים – עשה כך, אל תעשה כך – היא תורמת להבנת האירועים, ויחד עם הניסיון עוזרת למפקד, או למדינאי, לדעת מה לחפש בתוך הנתונים.
או אפילו רק להקשיב לדעה נגדית לשלו. הסייר שחשב שההונים מרמים חשב זאת משום שקרא את סון טסו. הייתה לו תבנית חשיבה שאפשרה לו לזהות את התעתוע. הקיסר לא קרא את סון טסו, ולכן לא ידע לחשוב אחרת.
לעוד טורים של ניצן דוד פוקס
