אלפרד תֶ'יֶיר מֶהֶן, מרצה במכללה ללוחמה ימית ואדמירל לשעבר בצי האמריקני, פרסם ב־1890 את ספרו ״השפעת העוצמה הימית על ההיסטוריה, 1660־1783״. הספר העב־כרס כתוב בשפה מסורבלת ומשעממת, אך הביא למהפכה בחשיבה האסטרטגית של זמנו. מהן, אף שלא ידע איך לכתוב טקסט נעים לקריאה (וניסיתי), הצליח ליצור תיאוריה אסטרטגית חדשה. עד שכתב את ספרו הכירו האסטרטגים את ההשפעה והחשיבות של עוצמה ימית, אך הן לא זכו לטיפול שיטתי. בספרו הוא ניסה לראשונה לייצר תיאוריה ברורה של עוצמה ימית, הבוחנת את מקורה והשפעתה. הספר הפך לגורם חשוב בהתעצמות הימית של אמריקה בתחילת המאה העשרים, ועודד את הקייזר הגרמני לדרוש את הקמתו של צי שיתחרה בצי הבריטי. תרומתו של מהן לגיאופוליטיקה היא אדירה; ועם השנים היא התפתחה והשתכללה לכדי שאלה שעומדת ביסודה של כל ישות גיאופוליטית: האם היא יבשתית (קונטיננטלית, בלעז) או שמא ימית?
| צילום: ללא
מה בכלל נותנת לנו ההבחנה בין מדינות יבשתיות למדינות ימיות? בראש ובראשונה, החשיבה האסטרטגית שלהן שונה. שתיהן רואות את אותה המפה, אך הגיאופוליטיקה שהן רואות היא אחרת. בעיני מדינה יבשתית, כדי לאבטח את הגישה למשאב כלשהו צריך לשלוט בכל השטח עד אליו ובחזרה. אבל בשביל המדינה הימית, אבטחת הגישה למשאב פירושה אבטחת נתיב השיט, לא רציפות טריטוריאלית. די בכמה תחנות תדלוק לאורך הנתיב, נמל מאובטח ביעד והסכם אספקה עם המקומיים. מעצמה ימית חושבת לא על השליטה בים כולו אלא על נקודות חנק ועל רשתות של בסיסים ונמלי מבטחים.
בסיס העוצמה של מדינה ימית הוא צי חזק, הנתמך לעיתים בכוח אווירי (התומך מרחוק או משתמש בנושאות מטוסים). היתרון של צי כזה הוא גם החיסרון שלו: הוא מהיר מאוד, ומתאים לפשיטות והתקפות שמטרתן ״הלם ומורא״, אבל אם תשלחו את הצי למשימת כיבוש תיתקלו גם בקשיים אובייקטיביים וגם בתסכול גובר בקרב ההנהגה והציבור.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה התחולל בבריטניה ויכוח: האם יש להקים צבא יבשתי גדול שיוכל להתערב במלחמה באירופה אם יהיה בכך צורך? האמריקנים מתמודדים היום עם דילמה דומה: האם לשלוח כוחות קרקע שיילחמו בקרבת מצרי הורמוז נגד איראן? מעבר לחשש הטבעי מההיגררות למבצע קרקעי ממושך, האמריקנים גם סובלים מהטראומה של שתי מלחמות יבשתיות ארוכות ומדממות, בעיראק ואפגניסטן.
מצרי הורמוז הם דוגמה מרתקת למפגש בין כוח ימי לכוח יבשתי. איראן, שהים שלה צר ומאוים ומרכזי האוכלוסייה שלה רחוקים מהחופים, אינה מחזיקה בגיאוגרפיה הדרושה לכוח ימי. אבל היא פיתחה כוח ימי שמסוגל לשלול מאחרים את השימוש במצרים, והיא משתמשת בו בהצלחה.
יריבתה, ארה״ב, רואה באיום האיראני על הורמוז איום על כל הרשת הימית שלה. אספקת נפט סדירה חשובה לכלכלה העולמית ולבעלות הברית האמריקניות באירופה ובמזרח אסיה. היכולת של ארה״ב להגן על נתיבי הסחר היא הבסיס להגמוניה העולמית שלה. אם כוח יבשתי כמו איראן יכול לכופף את אמריקה, מה זה אומר על היכולת שלה לאבטח נקודות קריטיות נוספות כמו טאיוואן או ים סין הדרומי?
איך זה זורם
הדרך לקבוע אם ישות היא יבשתית או ימית עוברת דרך בחינת יחסה לים, בראש ובראשונה דרך הגיאוגרפיה. איים כמו יפן ובריטניה הם כמעט בהגדרה מדינות ימיות, התלויות בים למסחר ולהגנה. לעומתן, רוסיה היא מדינה יבשתית: קו החוף שלה קפוא ברובו (סיביר) או לפחות בחלק מהשנה (כמעט כל השאר), ומרכזי האוכלוסייה שלה מצויים עמוק בלב היבשה (מוסקבה שוכנת במרחק כאלף ק״מ מהים השחור או כ־650 ק"מ מהים הבלטי). הביטחון והשגשוג של רוסיה תלויים בנתיבי היבשה ובהגנה על גבולותיה באירופה ובאסיה.
לנהרות יש תפקיד חשוב בתחום הזה: הם מחברים את פנים המדינה אל הים. ארה״ב שוכנת על רוב מניינה ובניינה של יבשת אמריקה הצפונית, מה שהיה יכול לדחוף אותה להיות מעצמה יבשתית. אמריקה הצפונית עשירה מספיק במשאבים, והאמריקנים תמיד היו יכולים להתכנס בתוך עצמם ולהזניח את האוקיינוס. אלא שנהר המיסיסיפי, הנשפך למפרץ מקסיקו, מחבר את פנים הרפובליקה האמריקנית עם האוקיינוס האטלנטי. נוסיף לכך את העובדה שארה״ב החלה את דרכה ב־13 מושבות שהתקיימו בקו החוף המזרחי של היבשת והיו קשורות בטבורן לאנגליה ולסחר לאורכו ולרוחבו של האוקיינוס האטלנטי, ונבין בקלות מדוע ארה״ב תמיד התעניינה במתחולל בים, גם כאשר פנתה מערבה.
סין דומה במידת מה לארה״ב. שטחה היבשתי עצום, והיא חודרת עמוק אל תוך אסיה. מצד שני, יש לה חוף ארוך שכמה נהרות גדולים, ובהם הנהר הצהוב והיאנגצה, נשפכים אליו מפנים היבשת. הפיתוח הכלכלי ועליית רמת החיים של האוכלוסייה הפכו את סין לתלויה בסחר ימי, לצורכי ייצוא וייבוא של מזון ואנרגיה. לא מפתיע שכבר יותר מעשור היא בונה צי אדיר שיאבטח את קו החוף שלה ובעתיד את נתיבי השיט הקריטיים שלה.
עוד כתבות בנושא
