חילופי הדברים השבוע ברשת X בין שר החוץ גדעון סער לבין "שרת החוץ" האירופית, קאיה קאלאס, היו עוד פרק עכור במערכת היחסים המורכבת בין ירושלים לבריסל. לאחר שקאלאס שיבחה את טורקיה כשותפה מרכזית של האיחוד האירופי בתחומי הביטחון, ההגירה והאנרגיה, סער מתח ביקורת על כך שקאלאס לא הזכירה את הידרדרות הדמוקרטיה במדינה ואת הפגיעה במתנגדי המשטר, בעיתונאים ובמפגינים. "שיעור בצביעות", סער סיכם את דבריה של קאלאס.
אפשר להתווכח האם הביקורת של סער הייתה מוצדקת, אולם הוויכוח עצמו מסתיר תהליך עמוק בהרבה, תהליך שכמעט אינו זוכה לתשומת לב בישראל: ימים ספורים קודם לכן פרסם האיחוד האירופי סקר חדש של עמדות הציבור האירופי. מהנתונים עולה שהאמון הציבורי באיחוד האירופי נמצא ברמתו הגבוהה ביותר מאז שנת 2007. יותר ויותר אירופים תומכים בהעמקת שיתוף הפעולה הביטחוני, בחיזוק תפקידה של אירופה בזירה הבינלאומית ובשיתוף פעולה מול אתגרי הביטחון, ההגירה, הטכנולוגיה ומשבר האקלים.
עוד כתבות בנושא
המדובר הוא ביותר מעוד סקר דעת קהל. אמון ציבורי מעניק למוסדות האירופיים לגיטימציה רחבה יותר ומגדיל את יכולתם לקבל החלטות ולהוביל מדיניות. במילים אחרות, האיחוד האירופי הוא לא רק פופולרי יותר בעיני אזרחיו - הוא גם הופך לגורם פוליטי משפיע יותר.
הכי מעניין
בישראל, לעומת זאת, נדמה שהתפיסה כלפי האיחוד האירופי עדיין נשענת על המציאות של העשור הקודם, אז היו לכך סיבות טובות: המשבר הכלכלי, משבר הפליטים ועזיבתה של בריטניה את האיחוד יצרו רושם של יבשת מפולגת ושל מיזם אינטגרציה שאיבד את כיוונו. התחזקותן של המפלגות הפופוליסטיות, והמחלוקות המתמשכות בין המדינות החברות באיחוד האירופי, רק חיזקו את התפיסה שמדובר בעיקר בארגון בינלאומי כלכלי בעל השפעה מדינית מוגבלת.
אלא שמאז אירופה השתנתה באופן דרמטי. מלחמת רוסיה-אוקראינה האיצה את תהליך האינטגרציה. האיחוד הטיל על רוסיה עיצומים חסרי תקדים, הרחיב את שיתוף הפעולה הביטחוני, הגדיל את ההשקעות בתעשיות מתקדמות, גיוון את מקורות האנרגיה שלו והעמיק את התיאום בין המדינות החברות. גם חוסר הוודאות סביב מחויבותה העתידית של ארצות הברית לביטחונה של אירופה דוחף את האיחוד ליטול על עצמו אחריות רחבה יותר.
המשמעות עבור ישראל ברורה: לצד חשיבות היחסים עם ברלין, רומא, אתונה, פראג, סופיה ובוקרשט - חלק גדל והולך מההחלטות המשפיעות על ישראל מתקבל דווקא בבריסל. מדיניות הסחר, תוכניות המחקר, הרגולציה הדיגיטלית, הבינה המלאכותית, העיצומים, התקינה התעשייתית, לצד היבטים מרכזיים של מדיניות החוץ, כל אלה מתעצבים כיום במוסדות האיחוד האירופי.
למרות זאת, מדיניות החוץ הישראלית ממשיכה להתמקד בעיקר בערוצים בילטרליים. כך נוצר פער בין אירופה שישראל חושבת שהיא מכירה ומבינה, לבין אירופה המתפקדת כיום בפועל.
עוד כתבות בנושא
גם ההחלטה של סער, מלפני מספר שבועות, על ניתוק כל הקשרים עם שרת החוץ האירופית, בעקבות דיווחים לפיהם קאלאס השוותה את ישראל למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה, ממחישה את הבעיה. אפשר להבין את תחושת התסכול בירושלים לנוכח עמדותיהם של חלק ממוסדות האיחוד מאז טבח שמחת תורה - המחלוקות סביב המלחמה בעזה, המשפט הבינלאומי, הסיוע ההומניטרי והמבצעים בלבנון ובאיראן העמיקו את המתיחות, ובמקביל גל האנטישמיות האלימה באירופה פגע בקהילות יהודיות רבות - אולם צמצום השיח עם בריסל אינו מצמצם את השפעת בריסל, הוא רק מצמצם את יכולתה של ירושלים להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות האירופיות.
ישראל אינה חייבת להסכים עם כל עמדה אירופית, ובוודאי חייבת למתוח ביקורת על מה שהיא תופסת כמדיניות בלתי הוגנת - אלא שביקורת היא לא אסטרטגיה. האיחוד האירופי הוא שותף הסחר הגדול ביותר של ישראל, מקור מרכזי לשיתופי פעולה מדעיים וטכנולוגיים ושחקן בעל השפעה גוברת על סביבתה האסטרטגית של ישראל.
חילופי הדברים בין סער לקאלאס ישכחו במהרה, והשינוי שמתחולל ביבשת אירופה יימשך. האתגר האמיתי של ישראל אינו רק להתמודד עם מדיניותו של האיחוד האירופי, אלא להבין שהאיחוד עצמו משתנה במהירות. מי שימשיך לראות את אירופה דרך עדשת העבר עלול לגלות מאוחר מדי שהמציאות כבר השתנתה.