השבוע תדרך שר הביטחון ישראל כ"ץ כתבים צבאיים. לפי הכלל הידוע, מתקיים יחס הפוך בין תדירות השימוש במילה "עוצמה" על הטיותיה ובין מידת העוצמה הממשית המוקרנת מתוכן הדברים, שאותם פרסם איתמר אייכנר ב־ynet.
נפתח באיראן. את הדוקטרינה של כ"ץ אפשר לכנות "תגובה עוצמתית". אם איראן תתקיף, "ישראל תתקוף באיראן בעוצמה... אין מציאות שישראל תאפשר ירי טילים לשטחה בלי להגיב בעוצמה". ומה אם טראמפ יתנגד? "אם איראן תוקפת, ישראל פועלת בעוצמה". כ"ץ מודה ש"לאיראנים עדיין יש מאגר טילים ויכולת לשגר", ומבטיח ש"לא ניתן לאיראן לייצר נשק גרעיני" – אלא שמיד הוא מוסיף "יעשו בהסכם – מה טוב". דהיינו, ממשלת ישראל מתכוננת להסכם גרעין חדש, שידור חוזר של 2016 ואובמה.
מה ביחס לשאר הזירות? על ההתקפה האחרונה של החות'ים לא הגבנו כי "עשינו שיקול בין הזירות", אך בעתיד נעשה גדולות ונצורות. בנוגע לעזה, "יש הישג מובהק ברצועה, אבל אכן המשימה עדיין לא הושלמה". באשר לטורקיה כ"ץ מכחיש שיש בעיה. לא מדובר במדינת אויב, מפני שטורקיה לא סגרה את המרחב האווירי, הימי והאנרגטי. יש "חיכוך" איתה בסוריה, אבל באופן כללי הוא לא מוטרד, כי "לא נצא מסוריה".
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
ובכן, נציין שההתעצמות הצבאית והמדינית של טורקיה, שהפכה לגורם האנטי־ישראלי המרכזי באזור, תחת מטרייה אמריקנית וכחברה בנאט"ו, היא דרמה של ביטחון לאומי בממדים היסטוריים ואסטרטגיים. החיילים בכתר החרמון לא קשורים לאתגר הביטחוני העצום והמסלים הזה.
הגענו לזירה האחרונה והעדכנית ביותר: לבנון. כ"ץ חוזר לדוקטרינת "תגובה עוצמתית": אם חיזבאללה יתקוף יישוב ישראלי, נתקוף בדאחייה, אף שזה "לא פשוט בגלל האמריקנים". כ"ץ סבור שחיזבאללה ספג כעת "מהלומה שלא מבינים את עוצמתה והיקפה", אפילו יותר מאשר במבצע הביפרים, ולכן אנשיו "נאלצו לצאת מהדאחייה". אז מה התועלת בהתקפת־תגובה בדאחייה? לכ"ץ פתרונים.
לדעת כ"ץ "חיבור הזירות" עם איראן מנע "מכה עצומה" לחיזבאללה, שהייתה מביאה ל"קריסתו המעשית"; אם כן, אולי "המהלומה שלא מבינים את עוצמתה והיקפה" בכל זאת לא הייתה כזו "עוצמתית"? אבל כ"ץ מתנחם בכך שחזר אלינו "המהלך המדיני להביא לפירוקו של חיזבאללה מנשק... זה ההישג המדיני החשוב". כעת יש לישראל "לגיטימציה על דעת ארה"ב" להישאר בלבנון כל עוד חיזבאללה מאיים עליה, אך המטרה היא ש"צבא לבנון יפעל בין הקו הצהוב לליטני... בסיוע אמריקני".
אבל רגע, שר הביטחון גם מסביר שישראל הציעה לצבא לבנון "פיילוט" ברכס עלי טאהר – אבל הוא סירב, מפני שלא רצה להילחם בחיזבאללה. ממילא, הוא קובע, "אף אחד לא יפעל במקומנו. צבא לבנון לא יהפוך לאריות". אלא שהוא גם מהלל את ההסכם שמעביר את האחריות ללבנון, ואז טוען שצה"ל בכלל לא ייסוג מהשטח ("זה לא יקרה"), ולסיום מצהיר ש"אין לנו עניין טריטוריאלי בלבנון", שממנה הוא מבטיח שלא ניסוג.
ייתכן שכ"ץ מאמין שבלבול סדרתי של מסרים הוא מקור לעוצמה מרתיעה. אלא שעם כל בלבולו, הוא מצליח בשיטתיות להחמיץ את הנקודה הביטחונית העיקרית: צבא לבנון הוא חיזבאללה. מדובר בצבא התנדבותי, שכחצי מחייליו שיעים וחצי מקציניו מוסלמים. הלא־שיעים מאוימים ומצייתים לחיזבאללה, כמו שרי ממשלת לבנון. לבנון היא ג'ונגל, וחיזבאללה הוא השחקן החזק והאלים. לא משנה מה נאמר, נכתב, נחתם ומוצהר, לבנון בפועל כפופה לחיזבאללה, ולכן כל סיוע צבאי שצבא לבנון יקבל באישורנו מהאמריקנים – כפי שהסביר ביושר ח"כ עמית הלוי מהליכוד – ישרת את ארגון הטרור.
ההסכם, אם כן, מזיק לביטחון ישראל. אסטרטגית, מעמדה האזורי של איראן התחזק בעקבות התקפלות טראמפ במלחמה, ואיתו השתקם מעמד חיזבאללה בלבנון. כ"ץ בעצמו מודה בשתי עובדות מכריעות: "איראן מפעילה לחץ על ארה"ב ויכולה לדרוש נסיגה ישראלית", וטראמפ כפה על נתניהו את הפסקת האש בלבנון.
מדוע אם כן, אימץ נתניהו את ההסכם הרע? דומה שהתשובה היא שישראל הפכה לשחקנית משנה במיני־דרמה פנים־אמריקנית בין מזכיר המדינה לסגן הנשיא. בזמן שג'יי־די ואנס עובד מול השיעים, מרקו רוביו פועל מול הסונים. ואנס מבקש, בשם השיעים, לכפות נסיגה מוחלטת ומיידית. רוביו משיג נסיגה ביותר תחכום, סבלנות, בשילוב שחקנים סונים, ותוך שהוא מאפשר לממשלת ישראל להיראות כאילו ההסכם לא נכפה עליה.
מבין החלופות הרעות הללו, רוביו והקואליציה הסונית נראים לנתניהו כאפשרות הפחות רעה. אבל "פחות רעה" איננה טובה. אילוצים לא הופכים הסכם רע לטוב. כ"ץ ואחרים טוענים שאנו מקבלים "לגיטימציה", אבל למעשה מדובר בציות לאמריקנים; כשלא נציית להם, תיעלם הלגיטימציה. חמור מכך, ממשלת לבנון וצבאה, ששולט בהם חיזבאללה, מקבלים גם הם לגיטימציה, בתוספת סיוע צבאי.
עוד כתבות בנושא
לכן היה מפתיע לגלות אושיות ימין רבות שהתגייסו להגן בהתלהבות רבה על ה"הסכם" כהישג עצום והיסטורי. בפועל, כל מה שהימין אומר בשבח ההסכם הנוכחי, אמר השמאל על "הסכם" מסירת השטחים הימיים בזמן ממשלת לפיד־בנט. אנשי ימין שידעו להסביר היטב שוויתורים ומחוות דיפלומטיות חשובים פחות מהמציאות בשטח, שהסכמים שמושגים מתוך חולשה הם רעים, ושההנהגה חייבת לומר לציבור את כל האמת, לפתע מברכים ומהללים הסכם שהדבר הכי אופטימי שהם עצמם מצליחים לומר עליו הוא שהוא לא ייושם.
התגובה הזו מזיקה בשני מישורים. במישור הפוליטי, היא מבלבלת בין אינטרס פוליטי ללאומי. האינטרס הפוליטי הוא לטעון שההסכם טוב, הלאומי הוא להודות שהוא רע ולהבין שנכפה עלינו. במישור האידאולוגי, אסור לימין לדבר כביכול שומרים עלינו הסכמים שלא שווים את הנייר שעליו הם כתובים ודיבורי רהב על "עוצמה". הימין צריך להיות הצד המפוכח והריאליסטי, שמזהה חולשות ואיומים כדי להתמודד איתם, ונמנע מהכחשה והדחקה של כשלים בשם הגיבוי להנהגה.
נחמה אחת כן קיבלנו מהתדריך הביטחוני של כ"ץ. "איפה היתרון שלנו?" הוא שואל בתבונה, ועונה: "בחלל. הקצבנו תוספת משמעותית. המטרה להיות בין שלוש המדינות המובילות בעולם בתחום ההתקפי וההגנתי בחלל, תוך שימוש בקרני לייזר" – אבל רגע, באילו קרני לייזר מדובר? ובכן, "עוצמתיות". כן, כך במקור, זו איננה בדיחה. נראה שלהפך.