חלק מעלילות הדם מגיעות אחרי הגופות. אחרות כבר מוכנות מראש. מה שהופך את הסוג השני למסוכן במיוחד הוא לא רק ההאשמה עצמה, אלא העובדה שהאשם נבחר לפני האירוע שנועד להוכיח את אשמתו. הראיות מגיעות מאוחר יותר. גזר הדין מגיע ראשון.
עוד כתבות בנושא
זו הסיבה שעסקת טראמפ-איראן המתגבשת צריכה להדאיגאת ישראל הרבה מעבר להשלכות הצבאיות החמורות שלה. אנו צופים בבניית עלילת דם מודרנית, הכוללת את האשם המיועד שלה, את מנגנון האישום שלה, את התמריצים הפוליטיים שלה ואת התסריט העתידי שלה. ההאשמה מורכבת כעת דיו כדי שכאשר יגיע המשבר, לאשמה כבר יהיה שם. שם זה הוא "ישראל בלבנון".
סימני האזהרה הראשונים כבר שם. יום לאחר שהנשיא דונלד טראמפ הודיע על הפסקת אש מחודשת בין ישראל לחיזבאללה, איראן האשימה את פעולות ישראל בלבנון בערעור העסקה עם ארה"ב וסימנה כי הסלמה סביב מיצרי הורמוז עשויה לבוא. השאלה האם ההאשמה הייתה נכונה, לא הייתה רלוונטית. לטהרן כבר היה את ההסבר שלה מוכן לשידור.
הכי מעניין
ישראל הפכה למשתתפת בעסקה אליה סירבה להצטרף
ישראל נכתבה לתוך הסכם שלא ניהלה משא ומתן עליו ולא חתמה עליו. מזכר ההבנות שנחתם באסלאמאבאד בין טראמפ לנשיא איראן מסעוד פזשכיאן מכריז על הפסקה מיידית של הסכסוך בכל החזיתות, כולל לבנון.
הזווית הלבנונית הוכנסה, למרות שמזכיר המדינה האמריקני מרקו רוביו התעקש שוב ושוב כי תיק לבנון יישאר נפרד ויטופל ישירות מול ממשלת לבנון. שר החוץ של איראן הבהיר לאחר מכן את ההסדר, ותיאר את העסקה כעסקה בין ארצות הברית לישראל מצד אחד לבין איראן וחיזבאללה מצד שני. במשפט אחד, הוא הפך את ישראל למשתתפת בעסקה אליה סירבה להצטרף והעלה את חיזבאללה לצד מוכר למשא ומתן תחת חסות איראנית מפורשת.
עוד כתבות בנושא
הבחנה זו חשובה משום שהסכמים קובעים מי מפר את ההסכם. ברגע שישראל זוכה ליחס של משתתפת דה פקטו, ניתן להאשים אותה בהפרת התחייבויות שמעולם לא קיבלה על עצמה. ברגע שחיזבאללה מטופל כבעל עניין לגיטימי, האינטרסים שלו, המקושרים לסדר היום של איראן, הופכים לחלק ממנגנון ההפעלה והאכיפה.
המלכודת מתבהרת כאשר אנו מבינים כיצד ההסכם אמור לתפקד. איראן מתעקשת שכמעט כל פעולה צבאית ישראלית בדרום לבנון מהווה הפרה. גם הסכם גרעין סופי וגם יציבות אנרגטית עולמית קשורות כעת לציפיות האמריקניות לאיפוק ישראלי, אפילו כאשר חיזבאללה ממשיך לנסות לרצוח אזרחים ישראלים. ישראל מוצבת בתוך אותה פרדיגמה אבסורדית של "איום מיידי" שמבקריו של טראמפ השתמשו בה כדי לפסול את הלגיטימציה של החלטתו לתקוף את איראן. חיזבאללה הצהיר על כוונותיו, צבר את היכולות והפגין שוב ושוב את נכונותו לפעול.
פעילי חיזבאללה בציון יום השנה למות נסראללה | צילום: EPA
עם זאת, כעת צפויה ישראל להמתין עד שארה"ב תשתכנע שהסכנה הפכה מיידית מספיק. אם וושינגטון תשפוט את התקיפה האחרונה של חיזבאללה כ"לא כל כך גרועה", ניתן לגנות תגובה ישראלית כמוגזמת ללא קשר לצורך צבאי. הביקורת הפומבית האחרונה של טראמפ על פעולות ישראל מראה שהסף כבר אינו תיאורטי. כולם, כמובן, יציגו נאמנה תמיכה בזכותה של ישראל להגנה עצמית, ולאחר מכן ימשיכו להודיע לישראל בדיוק איזו רמת הגנה עצמית תהיה נסבלת.
ההשלכות הן יוצאות דופן: חירותה של ישראל להגן על אזרחיה הופכת לכפופה לא לשיקול הדעת הצבאי שלה, אלא להערכה אמריקנית של כמה סכנה אזרחים וחיילים ישראלים חייבים להיפגע למען טובת הכלל. חיזבאללה שומר על היוזמה. ברגע שמטוסים ישראליים סוף סוף יתקפו בלבנון, לא משנה כמה מוצדקת הפעולה, לאיראן יש את התירוץ הדרוש לה. טהרן יכולה להכריז על הפרת ההסכם; לנטוש את המשא ומתן שמעולם לא התכוונה להשלים; ולהודיע ש"תוקפנות" ישראלית אילצה אותה לעשות זאת.
עוד כתבות בנושא
משם, תגובת השרשרת היא בלתי נמנעת. איראן סוגרת את מיצרי הורמוז או פשוט מאיימת לעשות זאת. שוקי האנרגיה נכנסים לפאניקה. מחירי הנפט מזנקים. האינפלציה חוזרת. כוחות אמריקניים נמצאים תחת לחץ מחודש וסכנת חיים ככל הנראה.
ואז מגיע החיפוש אחר אחריות, והנרטיב כבר מחכה: ישראל הפרה את ההסכם, ישראל הציתה מחדש את הסכסוך, ישראל גרמה למשבר שיעלה ביוקר לאינטרסים האמריקניים וסביר להניח שיוביל להפסדים רפובליקניים בבחירות האמצע. המנגנון פשוט להחריד. הוא כמעט ולא דורש מאיראן דבר, תוך שהוא דורש מישראל לוותר בהדרגה על חופש הפעולה שלה עד כדי סכנת חיים חמורה לאזרחיה שלה.
ישראל "נכתבה" לתוך הסכם שלא ניהלה עליו משא ומתן ולא חתמה עליו
מחירי הנפט ירדו בחדות, אחד הנכסים הפוליטיים החזקים ביותר הזמינים לרפובליקנים לקראת בחירות אמצע הקדנציה. עבור טהרן, מחירים נמוכים הם פיתוי. משבר סביב מיצרי הורמוז עלול להעלות את המחירים בחדות כמעט בן לילה, ובמקביל לחזק את המינוף וההכנסה של איראן, לפגוע בטראמפ ולמתוח את היחסים בין ארה"ב לישראל. כל תוצאה במורד הזרם הופכת אז למועילה מבחינה פוליטית, משום שמחירי נפט גבוהים יותר, שיבושים בספנות והתקפות מחודשות על כוחות אמריקניים - כולם מייצרים את אותה דרישה: מישהו צריך להיות השעיר לעזאזל.
האזינו לרטוריקה העולה מוושינגטון. טראמפ תיאר את המלחמה של ישראל נגד חיזבאללה כסכסוך ש"נמשך לנצח". הוא התלונן שראש הממשלה בנימין נתניהו "קצת מתרגש לפעמים" וזקוק לטראמפ שישמור עליו "שפוי". סגן הנשיא ג'יי-די ואנס הטיף לישראל שטראמפ הוא למעשה בעל בריתם האחרון שנותר וכי עליהם להתנהג בהתאם.
עוד כתבות בנושא
כאשר הן חד-פעמיות, הערות כאלה נראות חסרות ייחוד. יחד, הן נראות כמו יצירת ראיות עתידיות. הממשל קובע, מראש, שהוא היה סבלני וסביר בעוד שישראל הייתה אימפולסיבית ולא מוכנה לשתף פעולה. אם העסקה תקרוס, אם מחירי הנפט יעלו, אם כוחות אמריקניים יותקפו או שהאזור יחזור למלחמה - לוושינגטון כבר יש את ההסבר שלה. העסקה לא נכשלה. ישראל נכשלה בעסקה. כל מה שחיזבאללה צריך לעשות הוא להיות חיזבאללה, עם האצבע על ההדק.
הנרטיב שיתקבל יעביר את האחריות מאלה שתכננו את המסגרת הפגומה אל אלו שהזהירו מפניה. מעשי הגנה עצמית לגיטימיים הופכים לעדות לחסימה, והכרח צבאי הופך להוכחה לאשמה.
מהרעלת בארות - לגרימת הפסד בבחירות
עלילות דם מסורתיות האשימו יהודים בגרימת מגפות, מקרי מוות ואסונות שלא יצרו ולא שלטו בהם. הגרסה המודרנית הולכת אחר אותו היגיון. בגרסה מימי הביניים, הגופה הופיעה בדרך כלל ראשונה, וההאשמה באה אחריה. בגרסה זו, ההאשמה מגיעה ראשונה ורק מחכה למכה ישראלית על אויבתה המושבעת. ההאשמה אינה עוד שיהודים הרעילו בארות, אלא שהמדינה היהודית גרמה להתלקחות מחודשת של מלחמה, לאינפלציה, למשבר אנרגיה, לקריסה דיפלומטית, ובסופו של דבר, להפסדים בבחירות האמצע. המאה שונה. אוצר המילים השונה. המנגנון זהה.
הטעות של ישראל תהיה לחכות עד אחרי המשבר כדי לערער על הנרטיב. עד אז, הכותרות כבר ייכתבו, וההסברים יידחקו לשוליים. ישראל צריכה להבהיר כבר כעת שהיא מעולם לא חתמה על הסכם עם איראן, מעולם לא קיבלה אחריות על אכיפתו ושהיא לא תישא באחריות לקריסת מסגרת שהנחותיה המרכזיות היו פגומות מלכתחילה. התיעוד הציבורי צריך לשקף היום את מה שרבים יעמידו פנים שאינם זוכרים מחר: החיפוש אחר אשם החל עוד לפני שההסכם הושלם.
רה"מ נתניהו והנשיא טראמפ בבית הלבן | צילום: אבי אוחיון, לע"מ
עלילות דם שואבות חלק ניכר מכוחן מהפתעה. הן פועלות משום שההאשמה מגיעה רק לאחר שהנזק נגרם, כאשר פחד, כעס או אפילו סתם חישוב פוליטי גס גורם לאנשים להוטים להאמין שהם כבר יודעים מי אחראי. עלילת דם זו אינה נהנית מיתרון זה. ההדק כבר נלחץ פעם אחת.
ב-21 ביוני, איראן ציטטה את התקיפות הישראליות בלבנון כהצדקה לפעולה לסגירת מיצרי הורמוז, הרצף המדויק שמסגרת זו תוכננה בצורה מושלמת לאפשר. התירוץ היה מוכן ברגע שהיה צורך בו. זה יקרה שוב. השאלה היחידה היא האם ישראל תיכנס למלכודת או שתעשה כל שביכולתה כדי לעקוף אותה.
עוד כתבות בנושא
