נראה שעם החתימה של ארה"ב ואיראן על מזכר הבנות לקראת הסכם סופי, נכנסנו לישורת האחרונה אחרי "עם כלביא" ו"שאגת הארי". בשלה העת לסיכום ביניים של האירועים.

נקודת המוצא ההכרחית לדיון היא שההסכם המתגבש נראה רע מאוד. טראמפ, שכבר שבועות משדר מצוקה וחולשה, חוזר על טעויות הסכם הגרעין של אובמה, שאותו ביקר וביטל בעבר. זאת מסבירים גם פרשנים אמריקנים חשובים כמו לי סמית', רפובליקני תומך טראמפ ומומחה למזרח התיכון, שמצביע ביושר על נקודות הדמיון בהסכם בין טראמפ לאובמה.

אחרי פתיחת "שאגת הארי" כתבתי כאן שצריך להיזהר בציפיות; האמריקנים לא יוותרו על האורניום ועל הטילים, אבל טראמפ עשוי להשאיר על כנו את משטר האייתוללות. היו מי שסברו שאני פסימי; בדיעבד, הייתי אופטימי. על פי פרטי ההסכם המסתמנים מעמד האורניום בסימן שאלה, הטילים לא בשיח, משטר האייתוללות עומד לבטח, והאיראנים עתידים להרוויח הון גדול. ממילא ברור לישראלים שכל עוד המשטר נשאר, ההסכם לא שווה את הנייר שעליו הוא כתוב.

עלינו להודות באמת הלא־נוחה: נתניהו וטראמפ החליטו להתקיף את איראן, הם עשו זאת פעמיים, פעמיים הם סיפרו לנו שניצחו ניצחון היסטורי, עוצמתי וכביר, ופעמיים גילינו שהמציאות שונה בתכלית. כעת, בשלב החתירה לסיום, הנשיא עשה אחורה פנה ונכנע לדרישות האיראנים (שנראו במהלך המלחמה תמוהות ומופרכות). המציאות התהפכה עד כדי כך שטראמפ התראיין השבוע לערוץ 12 כשהוא מתייחס לנתניהו ולישראל כאל משוגעים, ולאיראנים ולחיזבאללה כבני שיח והסכם.

אומנם נכון, מזכר ההבנות אינו סוף פסוק, אבל הסיכוי לחזרה למלחמה נמוך. לטראמפ נמאס, תומכי ההסכם בממשל – ואנס, קושנר, ויטקוף – חזקים, המלחמה החלישה את טראמפ פוליטית, כלכלית ואזורית, ובעלי הברית באזור, להוציא ישראל, נטשו מזמן את ספינת המלחמה השוקעת במימי המפרץ הפרסי.

טראמפ חשף לעיני כול את ההידרדרות הצבאית האמריקנית. בניגוד אלינו, מדינות המפרץ זיהו זאת ימים ספורים לאחר פתיחת המלחמה. ההנהגה הסונית הבינה שהיא תשלם מחיר כבד על מלחמה שלא תכניע את איראן, אויבתה המרה, ולחצה כמעט מיד לחתור לסיום. ערביי המפרץ מבינים היטב מה שבישראל מסרבים ללמוד: מי שמוכר בהפסד, מוטב לו שיפסיק וישנה כיוון, ובוודאי לא רצוי שיצהיר על רווח.

טראמפ השקיע הון עצום – צבאי, כלכלי, פוליטי ודיפלומטי – אבל השיג תוצאות לא מספקות ונאלץ להתקפל. קשה להאמין שנשיא כלשהו יעז לצאת בקרוב להרפתקה דומה. איראן בוודאי נפגעה מהמלחמה, אבל בתמונה הגדולה היא מחוזקת. היא הפגינה עמידות וכעת קוצרת פירות, לעומת ארה"ב ובעלי בריתה שנחלשו. זהו כישלון אסטרטגי.

כעת עלינו לבחון באותו יושר את ישראל ואת נתניהו. השבוע נאם נתניהו לאומה ומנה את הישגי המלחמה. ודאי שיש הישגים להציג; כשמפציצים באופן מסיבי מדינת אויב במשך שבועות, יחד עם ארה"ב, משמידים גם הרבה תשתיות ואמצעים. טוב ויפה, אבל אי אפשר לנפנף בהצלחות ולהתעלם מהכישלונות. החשבון השלם הוא הקובע.

ובכן, בחשבון השלם, היעדים שהושגו, כמו השמדת חיל הים והאוויר האיראניים, הם משניים ליעדי המלחמה המקוריים. וביחס לאלה, צריך לומר בכנות, נכשלנו.

נתניהו הצליח בדבר אחד, שאותו הדגיש, והוא דחייה נוספת בזמן לפצצה גרעינית איראנית. אבל ציר הזמן לא עובד לטובתו. בעבר הצליחה ישראל לדחות את המועד הגרעיני בכוחות עצמה, בלי מלחמה ישירה. כעת נדרשנו גם לצאת למלחמה, וגם היינו תלויים בארה"ב לפגיעה באתרי גרעין מרכזיים.

המשמעות קשה. בחינת ההיסטוריה מראה שהאיראנים מתקדמים בעקביות בדרך לפצצה, וישראל צריכה להשקיע יותר ויותר כדי לדחות את ייצורה. נתניהו, בלי משים, מודה בכך בעצמו. ביוני 2025, אחרי מבצע "עם כלביא", הוא הבטיח לעם שהסרנו "איום קיומי מיידי", ולולא המבצע, "מדינת ישראל הייתה עומדת בקרוב בפני סכנת השמדה". חצי שנה לאחר מכן נאלצנו לצאת ל"שאגת הארי", וכעת מתברר שוב שאחרת "לאיראן כבר היו פצצות אטום" ושוב "הצלנו את ישראל מהשמדה".

מלחמה ישירה היא כמובן האמצעי היקר והקשה ביותר. המפלט האחרון. לכן מטרתה לא הייתה עוד עיכוב, אלא שינוי גישה באיראן, באמצעות החלפת המשטר. כשנזכרים שזו המטרה, ולא עוד "עיכוב", המסקנה הכרחית: מדובר בכישלון אסטרטגי. יש לפנינו מעין פרדוקס של מדיניות: ככל שנתניהו מצהיר יותר שהוא הסיר את האיום הגרעיני, כך קשה יותר למנוע את הפצצה האיראנית. לולא טראמפ, ייתכן שהיא כבר הייתה עובדה.

אותו הדבר נכון ביחס לטילים. על פי הערכות ריאליות ובחינת מהירות השיקום אחרי "עם כלביא", נראה שנתניהו מייפה את המציאות ביחס לנזק לפרויקט הטילאות האיראני. נותרו להם טילים רבים ויש להם יכולת מהירה לשיקום ושיפור. ביחס לשאלת האורניום המועשר, אפשר לומר שדחיית הדיון בנושא במזכר ההבנות צריכה להטריד אותנו מאוד.

למעשה, יש כאן כישלון נוסף, ארוך טווח. במשך שנים נתניהו מגדיר את איראן כאיום האסטרטגי העיקרי על ישראל. מכיוון שהיא ב"מעגל השלישי" של האיומים, המפתחות של צה"ל הוענקו אחר כבוד לחיל האוויר, שאמור היה לבנות כוח להתמודדות הזו. ההשקעה הזו התבררה כמיקח טעות. חיל האוויר השיג עליונות אווירית והישגי משנה רבים, אבל למטרה העיקרית, הפגיעה באתרי הגרעין המרכזיים, נדרשנו לאמריקנים. נדרש כאן חשבון נפש אסטרטגי ואופרטיבי נוקב.

נסכם. לו היה אפשר לחזור לאחור, ומול נתניהו היו עומדות התוצאות הבאות: איראן מועצמת אזורית, הסכם מצוין מבחינתה עם טראמפ, משטר אייתוללות בטוח, פרויקט טילים מתפתח, אורניום מועשר מוצפן, ועתיד כלכלי משודרג – נתניהו כנראה היה שוקל מחדש את פעולותיו.

אם להרחיב את היריעה, צריך לומר שמצבנו האסטרטגי הולך ומידרדר. טורקיה וסוריה מתעצמות, מצרים מתחמשת, איראן שרדה ומתחזקת, וישראל במשבר דיפלומטי וצבאי (ובקרוב ייתכן שגם כלכלי). נתניהו לא הכריע בשום חזית, הצבא במשבר, עלויות המלחמה – במשאבים לאומיים ופגיעות בגוף ובנפש – עצומות ועוד יעלו. אם לא נפיק את הלקחים הלאומיים הביטחוניים ביושר ובמהירות, נמשיך למכור בהפסד, בזמן שאויבינו מרוויחים יתרונות אסטרטגיים.