מילת המפתח לענייננו היום היא "סקיילביליות" ("סולמיות" או "מדרגיות"), קרי, היכולת לגדול או להתרחב משמעותית באופן יעיל. בענייני ביטחון סקיילביליות היא מושג בסיסי. צדדים עוינים בעימות צבאי מפתחים אמצעים שיקנו להם יתרון בשדה הקרב. שאלת המפתח היא אם הם סקיילביליים מבחינה טכנית, כלכלית ואופרטיבית, דהיינו: האם האמצעי ניתן לייצור המוני? האם הייצור סביר כלכלית? האם אפשר להשתמש באמצעי באופן נרחב בשדה הקרב?

אם התשובות חיוביות, לפנינו פוטנציאל לתמורה צבאית. הסקיילביליות מאפשרת – בהינתן הנהגה צבאית מקצועית ואיכותית – למנף את השפעת הנשק החדש מהרמה הטקטית לאופרטיבית. ליתרון האופרטיבי השלכות על המלחמה כולה, מאופייה ומהלכה ועד ליכולת הכרעת האויב, והוא מרחיב את האפשרויות האסטרטגיות שבפני המצביא ומקבל ההחלטות.

אפשר לבחון את תולדות המלחמות דרך הצלחתם של מצביאים וצבאות להפוך הצלחה טכנולוגית ליתרון אופרטיבי. בעת המודרנית אלו הן למשל תולדות הרובה, התותח, המקלע והטנק. לרוב חלפו שנים בין הפיתוח החדשני ועד שהגיעו המצביאים הגאונים שהשכילו לעשות רביזיה אופרטיבית שמנצלת את יכולותיו במלואן. המצביאים הללו זיהו, בזכות דמיונם המקצועי, שלשינוי משמעות גדולה יותר מהטכני והטקטי, כלומר, שלא מספיק לתת לכל חייל רובה, אלא כעת אפשר לחשוב מחדש על המלחמה כולה, מהמיקרו־טקטיקה ועד לאסטרטגיה.

בעת המודרנית מנהיגים צבאיים כגוסטבוס אדולפוס, פרידריך הגדול, נפוליאון, מולטקה הזקן, גודריאן ומאנשטיין, חוללו רפורמות צבאיות שכאלה. הם הסתמכו על הפיתוח הסקיילבילי החדש בבניית מערכים צבאיים מקוריים, עיצוב מחדש של החילות ותכנון אופרציות פורצות דרך. מי שלא זיהה זאת כמותם נידון להפסיד להם וללמוד לחקות אותם דרך כישלונו. המינוף האופרטיבי הגדיר מחדש את המלחמה, שלפני ואחרי המצביאים הללו לא נראתה אותו הדבר.

במערכת הביטחון שלנו יודעים לומר את המילים, אבל לא מבינים את משמעותן. בשיחה עם אנשי ביטחון שבה דנים בחידוש צבאי בעל פוטנציאל אופרטיבי, התשובה מלאת הגאוותנות הזחוחה תהיה, כמעט בלי יוצא מהכלל, "יש לנו את היכולת הזו". אבל כאשר עולה שאלת ההמשך, איך היכולת מתבטאת ברמה האופרטיבית, העיניים מזדגגות, המבט נאטם והארשת מתפלבלת. "יש לנו את היכולת", זו התשובה המספקת מבחינתם; כך מפני – כפי שאני מנסה לשכנע (לשווא) כבר יותר מדי שנים (לפחות מאז 2007) – שההכשרה הצבאית בישראל נעצרת ברמה הטקטית.

כל זאת נאמר כדי להגיע לעולם הרחפנות הצבאית. בעגה הצבאית מדובר באופן כללי ב"רוק"ק" – "רום קרוב לקרקע". רבים העריכו כבר שנים, באופן תיאורטי, שלפנינו תמורה צבאית דרמטית. התיאוריה הפכה לפרקטיקה מתחילת 2022, במלחמת רוסיה־אוקראינה, ובמהרה הוכח שלפנינו אחד מאותם שינויים בעלי משמעות אופרטיבית דרמטית, נוסח הרובה, המקלע, התותח והטנק.

כשוועדת החקירה העתידית תחפש, היא תגלה שהמידע היה קיים, שהיו דיונים, ש"התריעו", שהושקעו כספים במחקר ופיתוח, שמסמכים הופצו במערכת. אבל היא גם תגלה שלא הייתה לזה כמעט משמעות, משום שמערכת הביטחון וצה"ל הפכו לישות בירוקרטית בהווייתה וטקטית במהותה. הם לא מסוגלים להבין את המשמעויות האופרטיביות, ולכן, כמו בירוקרטיה טובה הם הסתפקו ב"דיון" ו"תהליך" שהובילו להקצאת משאבים למו"פ. מבחינתם הרי הכול הוא טכנולוגיה גרידא, וככזו התשובה היא פטנט נגדי.

כמובן, לא רק "אנשי המקצוע". הנה, נתניהו מספר ש"התריע" בקבינט על רחפנים לפני שנים, וסמוטריץ' מודיע שהחליט להקצות להתמודדות איתם שני מיליארד שקל. ובכן, זה טיפול בבעיה בערך כמו ש"לחתום" על פינוי חאן אל־אחמר הוא "פתרון". הדוגמה הזו איננה מקרית; בזמן שסמוטריץ' מעלה מהאוב את פינוי ביתני חאן אל־אחמר (שלא יפונו), הנוסע לירושלים מכיוון ים המלח מגלה שקמו בינתיים ערים פלסטיניות שופעות מגדלים שחולשים על העלייה לעיר הקודש.

אני מכיר כמה אנשים טובים ומקצועיים שהבינו בזמן את משמעות הרחפנות וזעקו מחוץ לצבא ומתוכו. הם נתקלו באטימות הצפויה, בהיבריס המוכר, ובחוסר המקצועיות המשווע. גם הכסף שסמוטריץ' מחלק היום יגיע למוסדות "חור שחור" נטולי פיקוח, ויניב שלל תוצאות לא סקיילביליות ומאוחרות למה שיתפתח בזירה. בערך כמו להתמקד בצריפים בכפר בזמן שקמים מסביב מגדלים עירוניים.

זוהי בעיית היסוד, שמאז 7 באוקטובר רק התעצמה: לנבחרי הציבור ולמערכת הביטחון יש אינטרס זהה. מפני שהם אינם מקצועיים, לא מבינים את הממד האופרטיבי של האיומים, ולא מזהים כשלים מהותיים, הפתרון מבחינתם הוא לעשות עלינו "מבצעי השפעה". הלקח העיקרי שלהם מ־7 באוקטובר הוא שתרבות השקר עובדת, לכן צריך עוד יותר ממנה.

בעולם מתוקן, ראש ממשלה לא מתגאה בכך שהוא "זיהה" בעיה, במיוחד אחת שבערך כל העולם זיהה. הוא איננו יועץ שתפקידו להזהיר, הוא מנהל־על שתפקידו לפתור את הבעיה. לכן הוא דורש פתרונות טכנולוגיים סקיילביליים ורביזיה צבאית, שיעצבו מחדש את ההגנה וההתקפה. הוא מסרב לקבל מידע רק מהמערכות – שמנהליהן ה"מקצועיים" כשלו כאן כליל – ומוסיף ספקי ידע שיאתגרו אותן. בעיקר, הוא מקים מנהלת אזרחית חיצונית, מפקחת ובעלת סמכויות, שתוודא התקדמות שוטפת וביצוע בכל הרמות, במערכת הביטחון, בצבא ובתעשייה.

בקרב דרגי המקצוע, מי שלא מתפקד ביעילות מוצא את דרכו בנימוס החוצה, ומוחלף במוכשר ממנו. מי שנתפס מטעה, משקר או מסתיר מידע, ימצא גם הוא את דרכו החוצה, אבל בלי נימוס ובלי פנסיה; במקרה הצורך יזכה לתיק פלילי. לעומת זאת, מי שיספק פתרון טכני יזכה לרווחים, מי שיישם אותו בהצלחה יקודם, ומי שימנף אותו ברמה האופרטיבית יתמודד על רמטכ"לות.

עד שהמערכת תתנהל באופן דומה לזה, כלומר, לפחות במידה של מריטוקרטיות, יושרה ואחריותיות, כל ציפיותינו ממנה יהיו לשווא. המוסדות שלנו פשוט לא ברמה מספקת מבחינה מבנית, מקצועית, בתרבות הארגונית וברמה הפרסונלית. אנחנו עדיין עם אותה הנהגה פוליטית ומקצועית זחוחה של דור המב"ם, שמנהלת מערכת טקטית, עם חשיבה צרת אופקים ובירוקרטית, שמשקיעה בעיקר ביח"צ ובפתרונות יומרניים ויקרים, שרובם אינם סקיילביליים. הם לא מסוגלים לעשות את השינויים הנדרשים.

ועוד לא דיברנו על האתגר הגדול והעצום ביותר שלפנינו – הבינה המלאכותית בשדה הקרב. ניחא, נשאיר משהו לעוד ועדת חקירה.