הסנקציות על המתנחלים: קולוניאליזם בלבוש דיפלומטי

אירופה נותרה שבויה בפרדיגמה מיושנת שלפיה כל יציבות אזורית תלויה בראש ובראשונה בפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני — ורק בפתרון מסוג אחד. זו אינה גיאופוליטיקה, זו תיאולוגיה מדינית

תוכן השמע עדיין בהכנה...

משמאל לימין, שר החוץ של בלגיה מקסים פרווט, שרת החוץ של האיחוד האירופי, קאיה קאלאס, ראש הממשלה הפלסטיני מוחמד מוסטפא ושר החוץ של נורבגיה אספן בארת' איידה במהלך פגישה של הברית הגלובלית ליישום פתרון שתי המדינות בבריסל, יום שני, 20 באפריל 2026 | AP Photo/Geert Vanden Wijngaert

משמאל לימין, שר החוץ של בלגיה מקסים פרווט, שרת החוץ של האיחוד האירופי, קאיה קאלאס, ראש הממשלה הפלסטיני מוחמד מוסטפא ושר החוץ של נורבגיה אספן בארת' איידה במהלך פגישה של הברית הגלובלית ליישום פתרון שתי המדינות בבריסל, יום שני, 20 באפריל 2026 | צילום: AP Photo/Geert Vanden Wijngaert

החלטת האיחוד האירופי להטיל סנקציות על ישראלים ביהודה ושומרון היא חסרת השפעה עליהם, אולם המסגרת הנורמטיבית שהסנקציות הללו מבססות תחזק את הדה-לגיטימציה כלפי ישראל.

עוד כתבות בנושא

בריסל מגבשת בהדרגה שפה פוליטית חדשה: לא עוד מחלוקת על גבולות או על הסדר עתידי, אלא שלילה עקרונית של עצם הלגיטימיות של נוכחות יהודית ביהודה ושומרון. המסר אינו נאמר תמיד במפורש, אך משמעותו ברורה - ליהודים אין זכות היסטורית או לאומית לאדמה שבה התקיימו רציפות והתיישבות יהודית במשך אלפי שנים.

ההיגיון הזה מזכיר את רעיון Terra Nullius — “אדמת הפקר” — אותו מושג קולוניאלי שבאמצעותו הוגדרו טריטוריות כ”ריקות” כדי להצדיק שליטה זרה בהן. אירופה אינה מכריעה כאן בסכסוך גבולות; היא קובעת, מחוץ לתחום סמכותה, מי רשאי לטעון לשייכות היסטורית לארץ שאינה שלה.

הכי מעניין

אין בכך תקדים חדש. גם ניסיונות אונסק”ו לנתק את ירושלים מן ההיסטוריה היהודית פעלו באותו דפוס. כך גם אמירתו של עמנואל מקרון שלפיה ישראל “חבה את קיומה” להצבעת האו”ם ב־1948 — ניסוח שמוחק שלושת אלפי שנות זיקה יהודית ומציג את עצם קיומה של ישראל כהענקה בינלאומית מותנית. אירופה כבר אינה מתכנסת רק לרעיון שתי המדינות; היא מתקרבת, גם אם באופן סמלי בלבד, לתפיסה של “מן הנהר ועד הים”.

עוד כתבות בנושא

הסתירה האסטרטגית רק מעמיקה את הכשל המוסרי. בעוד ארצות הברית מתייחסת למזרח התיכון כאל מערכת משתנה של אינטרסים, בריתות ואיומים, אירופה נותרת שבויה בפרדיגמה מיושנת שלפיה כל יציבות אזורית תלויה בראש ובראשונה בפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני - ורק בפתרון מסוג אחד. זו אינה גיאופוליטיקה; זו כמעט תיאולוגיה מדינית. ובפועל, היא מקרבת את אירופה יותר לעמדות טהרן מאשר לאלה של וושינגטון.

לכך יש גם השלכות פנימיות עמוקות. יהודים באירופה רואים כיצד ממשלותיהם מתייחסות לנוכחות יהודית בארץ האבות כאל קטגוריה הראויה לסנקציות ולדה־לגיטימציה - ומסיקים מכך מסקנות מתבקשות. אנטישמיות אינה זקוקה תמיד להסתה גלויה; די לה בנרמול עקבי של שלילת הלגיטימיות היהודית. אירופה, במעשיה, מספקת בדיוק את הקרקע הזו.

עוד כתבות בנושא

אך הבעיה העמוקה ביותר איננה בהכרח עוינות - אלא קיפאון מחשבתי. אירופה איבדה את היכולת לקרוא את האזור שהשתנה בלעדיה. במקום לעדכן את תפיסותיה למציאות החדשה, היא נאחזת במודלים ישנים ומטילה סנקציות בדרכה אל חוסר רלוונטיות גובר.

יבשת שאינה יודעת להבחין בין מעורבות לבין נטישה - ספק אם תוכל לעצב את עתידו של המזרח התיכון.

דב מימון

ד"ר. עמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי (JPPI) מתאם פעילויות המכון באירופה. מחבר הספר "מלחמת אוקראינה: נקודת מבט יהודית וישראלית".