המערב כבר לא נראה כמו מערב. אירופה מסתייגת, ארצות הברית פועלת עצמאית, ובריתות של עשרות שנים נסדקות מול עינינו. מה שנדמה עד לא מזמן כחלוקה ברורה בין מזרח למערב הולך ומתפורר, ובמקומו מתגלה מציאות חדשה, גמישה יותר, מורכבת יותר. אם חג הפסח מסמל את היציאה מעבדות לחירות, הרי שהמערכת הבינלאומית חווה כעת יציאה דומה - יציאה מהחלוקה הישנה אל סדר חדש של שותפויות.
במשך עשורים התרגלנו לחשוב שהעולם מחולק לגושים אידיאולוגיים. ארצות הברית ואירופה בצד אחד, רוסיה וסין בצד אחר, ומדינות נוספות נעות ביניהם. אולם המציאות הוכיחה כי גם בתוך הגושים הללו התקיימה תמיד גמישות. רוסיה הייתה לעיתים קרובות חלק מהמרחב האירופי תרבותית וכלכלית, ובמקביל פעלה מולו פוליטית. ערב הסעודית שיתפה פעולה עם ארצות הברית, אך במקביל פיתחה קשרים עמוקים עם סין. העולם לא היה דו-קוטבי באמת. רק התרגלנו לחשוב כך.
עוד כתבות בנושא
כעת, הגמישות הזו הופכת לכלל המשחק. כאשר מדינות אירופה מסתייגות משיתוף פעולה ביטחוני עם ארצות הברית, וכאשר האינטרס הלאומי גובר על ההזדהות האידיאולוגית, מתברר כי הבריתות הישנות אינן מובנות מאליהן עוד. השאלה אינה עוד מי משתייך לאיזה מחנה, אלא מי עומד לצד מי בזמן אמת.
הכי מעניין
הייתה גם תחזית אחרת שליוותה את העולם בשנים האחרונות: סין נמצאת במסלול ברור להובלה עולמית. הכלכלה הצומחת, ההשקעות בתשתיות והתרחבות ההשפעה הבינלאומית יצרו תחושה של מירוץ קבוע שבו מי שצומח מהר יותר - מנצח. אולם המהלכים האחרונים בזירה הגיאו-פוליטית משנים את כללי המשחק. העולם כבר אינו מתנהל רק על בסיס צמיחה כלכלית, אלא על בסיס בריתות, אנרגיה, ביטחון ויציבות. שינוי זה מאלץ את סין להאט ולבחון מחדש את אסטרטגיית ההתרחבות שלה.
בתוך המציאות הזו בולטת דוגמה אחת במיוחד: הסכמי אברהם. ההסכמים בין ישראל למדינות ערב לא נולדו מתוך אידיאולוגיה משותפת, אלא מתוך אינטרסים ביטחוניים וכלכליים, אך באמת - מתוך האינטרסים הללו נוצרה, בהדרגה, גם קירבה רעיונית. שיתופי פעולה בתחומי ביטחון, טכנולוגיה וכלכלה יצרו אמון, והאמון החל לבנות בסיס ערכי חדש. זו המחשה לכך שאינטרסים אינם רק תוצאה של אידיאולוגיה, אלא גם מקור לה.
הסכמי אברהם | צילום: EPA
הרעיון הזה מקבל חיזוק בפילוסופיה של דיוויד יום. יום טען כי נורמות חברתיות אינן נוצרות רק מתוך עקרונות מופשטים, אלא מתוך אינטרסים משותפים החוזרים על עצמם. כאשר שחקנים פועלים יחד שוב ושוב מתוך תועלת הדדית - נוצר אמון. האמון הופך לנורמות, והנורמות הופכות לאידיאולוגיה. כלומר, לעיתים האינטרס קודם לאידיאולוגיה, ולא להפך.
האם מי שעומד לצידך בעת משבר הינו השותף האמיתי שלך, גם אם הוא לא חלק מאותה אידיאולוגיה? השאלה הזו עומדת בלב השינוי הנוכחי. מדינות שמספקות תמיכה ביטחונית, אנרגטית או כלכלית בזמן אמת יוצרות קשר עמוק יותר מכל הצהרה ערכית. עם הזמן, הקשר הזה הופך גם לשפה משותפת.
עוד כתבות בנושא
בתוך המציאות הזו ישראל הופכת למעבדה של הסדר העולמי החדש. היא בונה בריתות עם מדינות שונות לא על בסיס אידיאולוגיה משותפת ארוכת שנים, אלא על בסיס אינטרסים הדדיים. בריתות אלו, כמו שהוכיחו הסכמי אברהם, עשויות להפוך בהמשך גם לבריתות ערכיות.
כך מתהווה סדר עולמי חדש: לא גושים קשיחים של מזרח מול מערב, אלא רשת של שותפויות. ארצות הברית, ישראל ומדינות פרגמטיות נוספות עשויות למצוא עצמן באותו ציר, לא בגלל עבר משותף - אלא בגלל עתיד משותף. נאט"ו משתנה, אירופה בוחנת מחדש את מקומה, והעולם כולו עובר ממבנה של מחנות למבנה של שותפים.
בפסח הזה, החירות אינה רק סיפור היסטורי. היא מתרחשת גם בזירה הבינלאומית. העולם משתחרר מהחלוקה הישנה ומגדיר מחדש מי באמת עומד לצידו. לא עוד אידיאולוגיות שמייצרות אינטרסים, אלא אינטרסים שמייצרים אידיאולוגיות. מי שעומד לצידך ברגעי מבחן אינו רק שותף זמני, אלא הבסיס לסדר העולמי החדש.