צעדים בינלאומיים שננקטו לאחרונה חשפו הטיה עמוקה וסטנדרטים כפולים כלפי ישראל במוסדות הגלובליים.
החלטה של מועצת הביטחון של האו"ם בנוגע לעזה קבעה במפורש שכל הכרה עתידית במדינה פלסטינית מחייבת תחילה רפורמות והתפתחויות משמעותיות. בכך היא למעשה מאשרת בעקיפין שאין כיום מדינה פלסטינית קיימת.
זמן קצר לאחר מכן, המשיך בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) לפעול מתוך הנחה שמדינת פלסטין כן קיימת ויכולה להעניק לבית הדין סמכות שיפוט, למרות שאינה עומדת בקריטריונים הבינלאומיים להכרה במדינה, ולמרות שישראל כלל אינה חברה ב־ICC. סתירה זו נובעת מפרשנות שגויה להחלטת העצרת הכללית של האו"ם, שהעניקה לפלסטינים מעמד פוליטי של משקיף – אך לא סיפקה הכרה משפטית במדינה.
הכי מעניין
מועצת הביטחון של האו"ם. | צילום: AFP
המצב הנוכחי משקף שימוש לרעה במנגנונים משפטיים בינלאומיים למטרות פוליטיות – שימוש שמערער את אמינותם. במידה רבה, האירועים האחרונים ממחישים ומרכזים את עומק הבושה שביחס המוטה והכפול של האו"ם וגופים בינלאומיים נוספים כלפי ישראל. התופעה הזו החלה כבר בשנות ה־70, בשיאה של המלחמה הקרה, אך נדיר שהחלטות האו"ם חושפות בצורה כה ברורה את השפל שאליו הוא מוכן לרדת.
ב־17 בנובמבר 2025 אימצה מועצת הביטחון את החלטה 2803, המוכרת כ"תוכנית השלום לעזה". ההחלטה עסקה בסיום המלחמה שפרצה לאחר שחמאס וארגוני טרור נוספים מעזה פלשו לישראל וביצעו את טבח 7 באוקטובר 2023. כאשר דנה ההחלטה בעתיד רצועת עזה, היא קבעה בבירור: "לאחר שתוכנית הרפורמות של הרשות הפלסטינית תיושם בנאמנות ויהיה קידום משמעותי בשיקום עזה, ייתכן שיווצרו התנאים לראשונה לנתיב אמין להגדרה עצמית פלסטינית ולמדינה".
כלומר, לפי לשון ההחלטה, רק אם יתקיימו תנאים ברורים בעתיד – ייתכן שיהיה אפשר לדבר על מדינה פלסטינית. המשמעות: בעת אימוץ ההחלטה, עמדת מועצת הביטחון הייתה שאין מדינה פלסטינית קיימת. עמדה זו אינה חדשה או שנויה במחלוקת. כל מי שמתבונן במציאות ביושר יודע שאין היום מדינה פלסטינית. כדי שמדינה תתקיים, עליה לעמוד בקריטריונים בינלאומיים מחייבים – דבר שמעולם לא קרה במקרה הפלסטיני.
העצרת הכללית של האומות המאוחדות | צילום: EPA/JUSTIN LANE
ובניגוד מוחלט למציאות זו, ב־15 בדצמבר 2025 פרסם בית הדין הפלילי הבינלאומי החלטה נוספת בנוגע ל"מצב בפלסטין". ההחלטה הייתה מקוממת בכמה רמות, אך נקודה אחת בולטת במיוחד: חברות ב־ICC מוגבלת למדינות קיימות שיכולות להעניק לבית הדין סמכות שיפוט. מדינות שלא קיימות בפועל אינן יכולות להצטרף לבית הדין, ובוודאי שלא להעביר לבית הדין סמכות ריבונית שאינה קיימת. ישראל מעולם לא הצטרפה לבית הדין.
למרות שה־ICC איננו גוף של האו"ם, בין הגופים יש קשר הדוק, ומזכ"ל האו"ם עצמו משמש כ"פקיד" לרישום מדינות המצטרפות לבית הדין. וכאן נמצאת הטעות הבסיסית בסמכות ה־ICC לדון ב"מצב בפלסטין".
בשנת 2014 קיבל מזכ"ל האו"ם את בקשת "מדינת פלסטין" להצטרף לבית הדין. החלטתו התבססה על פרשנות שגויה להחלטת העצרת הכללית של האו"ם משנת 2012, שבה שודרג מעמדם של הפלסטינים ל"מדינה משקיפה שאינה חברה".
עוד כתבות בנושא
הטעות החמורה הייתה להתייחס להחלטה פוליטית של העצרת הכללית כאילו יש לה כוח משפטי. בפועל, החלטות העצרת הכללית אינן מחייבות משפטית ואינן יכולות ליצור ישות מדינית יש מאין. לצורך הכרה במדינה חדשה יש הליך נפרד ומחייב – החלטת מועצת הביטחון.
כך נוצר מצב שבו בתוך שבועות ספורים מתקיימות שתי מציאויות סותרות:
בצד אחד, הגוף היחיד המוסמך להכיר במדינות – מועצת הביטחון – קובע שאין דבר כזה "מדינת פלסטין". בצד השני, ה־ICC ממשיך להתנהל כאילו יש מדינה כזו, ואף כאילו היא יכולה להעניק סמכות משפטית לבית הדין.
ההליכים נגד ישראל ב־ICC אינם אלא חרפה. במקום להגשים את היעדים הנעלים לשמם הוקם בית הדין, הוא, לצד לשכת התובע והערכאות הפנימיות שלו, מאפשר לעצמו להפוך לכלי פוליטי שנועד לרדוף ולפגוע בלגיטימיות של ישראל. בכך, בתמיכת מזכ"ל האו"ם, בית הדין מחלל את היסודות שלשמה הוקם.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
