ההכרזה התקבלה בקול תשואות רמות, והתקבלה בתשומת הלב השמורה לאירועים המיועדים לספרי ההיסטוריה. "הרביעייה", כפי שנודעה - המורכבת מהאיחוד האירופי, רוסיה, האו"ם וארצות הברית - סוף סוף עשתה זאת. הם הכירו במדינה פלסטינית.
שם היוזמה היה "מפת הדרכים". השנה הייתה 2003.
עוד כתבות בנושא
"הגענו לרגע אופטימי להתקדמות לעבר חזון השלום במזרח התיכון", אמר הנשיא דאז ג'ורג' וו. בוש על מדשאות הבית הלבן. יום שבו "שתי מדינות, ישראל ופלסטין, יחיו זו לצד זו בשלום ובביטחון".
הכי מעניין
זה דרש קצת עבודה, אך לאחר לחץ מוושינגטון, גם ממשלתו של רה"מ דאז, אריאל שרון, הצטרפה. לאחר הצבעה דחופה של 7 לעומת 5 בקבינט, הצטרפה מדינת ישראל לרביעייה ופרסמה "הצהרה חד-משמעית המאשרת את מחויבותה לחזון שתי המדינות של מדינה פלסטינית עצמאית, בת קיימא וריבונית". באותה תקופה, בנימין נתניהו היה שר האוצר של בממשלת שרון.
אבל היה תנאי. לפני שהפלסטינים יכלו לתבוע את מדינתם, הם נדרשו תחילה "להכיר מחדש בזכותה של ישראל להתקיים בשלום ובביטחון" ולקרוא ל"סיום מיידי לכל מעשי האלימות נגד ישראלים בכל מקום".
למה אין מדינה פלסטינית
את שאר הסיפור אתם כנראה כבר מכירים. הפלסטינים מעולם לא הכירו בישראל, מעולם לא עצרו את האלימות ומעולם לא השיגו מדינה פלסטינית. מפת הדרכים, לעומת זאת, לא הייתה משימה חסרת משמעות. היא חשפה לכל מי שיכול היה להשתכנע מדוע אין מדינה פלסטינית. והיא מספקת רקע חשוב לזעם הדיפלומטי שיגיע בקרוב מבריטניה, צרפת, קנדה, אוסטרליה ואחרות.
ולמה? מדינות אלה מכירות במדינה פלסטינית, אך הן אינן מתנות אותה בהתחייבות הדדית כלשהי מצד הפלסטינים לחיות בשלום. ישנן הצהרות הדורשות להדרת חמאס מהממשל (והכל תוך קריאה לסיום המלחמה המציעה את הדרך היחידה לעשות זאת), אך אף אחת מהן לא קבעה את הדרישה הבסיסית ביותר לפתרון שתי מדינות - דהיינו שהפלסטינים יכירו בלגיטימיות של מדינה יהודית. ראש ממשלת בריטניה קיר סטארמר התייחס בסך הכל ל"רפורמה ברשות הפלסטינית", כאילו ניתן להשיג שלום על ידי מינוי נציב תלונות הציבור.
עוד כתבות בנושא
בקיצור, הבהילות להכיר במדינה פלסטינית היא אכן "חסרת תקדים", רק לא מכל אחת מהסיבות שהוצעו על ידי תומכיה. סטארמר, נשיא צרפת עמנואל מקרון, ראש ממשלת אוסטרליה אנתוני אלבניזי וראש ממשלת קנדה מארק קרני יכלו להתנות את ההכרה בהסכמת הפלסטינים לחיות בשלום. אך הכרה מותנית זו הוצבה לפני 22 שנה ורק הדגישה מדוע עדיין אין מדינה פלסטינית.
במילים אחרות, הם ידעו שהכרה זו לא תפגע בישראל. אז במקום זאת, הם עשו משהו חסר תקדים: הם הכירו במדינה המחויבת להשמדתה של מדינה אחרת. נראה שהציבור הבין זאת היטב. על פי סקרים, כמעט תשעה מתוך עשרה בריטים אינם תומכים במהלך של סטארמר.
עוד כתבות בנושא
טבעה האמיתי של הפארסה הזו יתברר בקרוב. בהכרה במדינה המחויבת לחיסול מדינה אחרת, "אלופי החוק" הללו סבורים שהם הערימו על ישראל. עם זאת, הם גם הערימו על עצמם. על פי המשפט הבינלאומי, לא ניתן להכיר במדינה רק כהצהרת מחאה. כדי להיות מדינה, ישות חייבת לעמוד בקריטריונים מסוימים. אחד המרכזיים שבהם הוא הדרישה שה"מדינה" תשלוט בשטח.
על ידי הכרה בפלסטין, המכירים אומרים למעשה שהרשות הפלסטינית שולטת ביהודה ושומרון ובעזה. משמעות הדבר היא שהן כבר לא תחת כיבוש ישראלי, מה ששוב, על פי המונחים הפשוטים של המשפט הבינלאומי, אומר שלישראל אין עוד כל חובה לשמור על בריאותם, ביטחונם ורווחתם של הפלסטינים. יש לקוות שמישהו יזכיר להם זאת בפעם הבאה שידרוש שישראל תספק לפלסטינים יותר מים וחשמל. כיצד הם יגשרו על הסתירה שבהצגת ישראל ככובשת על אדמה שבשליטת הפלסטינים - לאו"ם הפתרונים.
עוד כתבות בנושא
תומכי ההכרה אומרים שהם רק מנסים לשחרר את החטופים ולסיים את המלחמה. אם זה היה המצב, אז הם היו יכולים להתנות את ההכרה בכך שחמאס ישחרר את החטופים ויסיים את המלחמה. במילים אחרות, הם היו יכולים להפוך את חמאס למכשול להכרה ולא לצד שמקדם אותה. באופן מזעזע, סטארמר עשה בדיוק את ההפך, ואיים בהכרה אלא אם כן ישראל תסכים להפסקת אש. לכן, חמאס קיבל תמריץ לסרב לכל עסקה לסיום המלחמה.
התוצאה הייתה צפויה. חמאס מכריז על ניצחון, בעוד ישראל מקוננת על הפרס שניתן לטרור. זו לא דרך להחזיר חטופים הביתה וזו לא דרך ליצור פתרון של שתי מדינות.
עוד כתבות בנושא
