האיום בלחץ בינלאומי להקמת מדינה פלסטינית התחדש וצובר תאוצה. במהלך ביקורו של דונלד טראמפ בערב הסעודית השבוע התכוון יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, לגרור את נשיא ארה"ב להכרזה על מחויבות אמריקנית לקידום מדינה פלסטינית. לשם כך התאמץ בן סלמאן להביא לקיום פגישה בין הנשיא לראש הרש"פ אבו־מאזן. תודה לא־ל הפגישה לא מומשה, אולם בסיכום הביקור הכריז יורש העצר כי סעודיה עומדת על דרישתה למדינה פלסטינית, במתווה יוזמת השלום הסעודית מ־2002: מדינה בגבולות 1967 שבירתה ירושלים.

הצהרה זו היא חלק ממאמץ לחידוש הלחץ הבינלאומי על ישראל להקמת מדינה פלסטינית, כפי שעולה מדברי סגן ראש המל"ל לשעבר ערן עציון, פעיל ושותף בהובלת היוזמה הבינלאומית לקידום מדינה פלסטינית: "זה חודשים רבים מובילה סעודיה בשיתוף האיחוד האירופי, בעיקר צרפת, יוזמה שאפתנית בקנה מידה היסטורי ליישום פתרון שתי המדינות. ליוזמה הצטרפו כמאה מדינות... בין 17 ל־20 ביוני תגיע היוזמה לאבן דרך מכרעת עם כינוס פסגה סעודית־צרפתית בפריז, בהובלת ראשי המדינות ובחסות האו"ם... בין המובילות: בריטניה, מצרים, ירדן, קנדה, יפן, ספרד ואיטליה".

בישראל עדיין נוטים להתכחש למשמעות האיום. בתנאים הפוליטיים הקיימים בישראל יוזמה כזאת תידחה על הסף, אלא שמקדמי התהליך – ובהם פעילים ישראלים מוכרים – מאמינים שבגיבוש התוכנית בתמיכה בינלאומית רחבה, החברה הישראלית היגעה ממלחמה ממושכת לא תוכל לדחות בשורה אזורית למזרח תיכון בטוח יותר, עם הזדמנויות כלכליות חדשות. מול האיום הזה חייבים להרים משקפת.

בעיני מבקריה של ממשלת נתניהו, מדינת ישראל החמיצה השבוע הזדמנות אסטרטגית. "הרכבת יצאה מהתחנה", הם מסבירים. טראמפ החליט לדלג על ישראל, ולא להתנות את העסקה האמריקנית עם סעודיה בנורמליזציה עם ישראל. אולם מרגע שסעודיה הפכה את המדינה הפלסטינית לתנאי לנורמליזציה, אסור לנו לעלות על הרכבת הזו. מחיר הכרטיס לא רק יקר, אלא בלתי אפשרי. זו לא החמצת הזדמנות אלא הצלה מאסון.

ישראל לא יכולה להיענות לציפיות הממשל האמריקני בכל מצב ועניין. ראוי לבחון כיצד להשתלב עם ארה"ב במגמות האזוריות החדשות, כמובן, אבל גם לזכור שלא אמריקה תפתור לישראל את המאבק לשיבת ציון - כשם שכורש לא פתר לעזרא ונחמיה את המאבק לבניית בית המקדש וחומות ירושלים.

במדרג האיומים על ישראל, מדינה פלסטינית היא איום מסוכן פי כמה מהגרעין האיראני. גם אם חלילה תותקף ישראל בנשק גרעיני שיגבה מחיר כבד, במבט מעשי הוא לא מגיע לכדי איום קיומי עד כדי אובדן המדינה. מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים, לעומת זאת, היא איום קיומי ביטחוני ברור ומובהק. אך מעבר לזה, במבט אל נצח גאולת ישראל - היא איום קיומי מהותי.

באפריל 1948, בשעת משבר בכל הזירות, תבע דוד בן־גוריון מהמטה הכללי למקד את מאמץ המלחמה העיקרי במערכה על ירושלים. את ההחלטה הסביר במבט לאומי יהודי: "אם יש לארץ נשמה, הרי ירושלים נשמתה... השבועה ההיא על נהרות בבל מחייבת היום כבימים ההם, אחרת לא נהיה ראויים לשם עם ישראל". במשמעותה המעשית, השבועה "אם אשכחך ירושלים", שבקום המדינה הייתה מובנת לכולם, צריכה לכוון גם כיום את דרכה האסטרטגית של המדינה.

ביסוד השבועה הזאת טמון המענה לנשיא צרפת, עמונאל מקרון, שמציג את יתרונות תוכניתו למדינה פלסטינית בטענה שהיא מבטיחה מענה לצורך הביטחוני של ישראל ולשאיפות הלאומיות הפלסטיניות. כאילו כל מה שמטריד את הישראלים הוא רק חרדה ביטחונית ואינטרסים ביטחוניים. תוכנית מקרון בוודאי לא מספקת מענה ביטחוני לישראל, אך היא גם מתעלמת לחלוטין משאיפותיה הלאומיות של ישראל.

הבירור הגדול הוא בינינו: מה החלום שלנו ועל מה אנו נאבקים? מקדמי התוכנית לכפיית מדינה פלסטינית מודעים למאבק הפוליטי והחברתי שהתוכנית תחולל בישראל, והם ידעו להסתייע גם באיומים מצד האו"ם והקהילה הבינלאומית.

למאבק הזה חובה להיערך. הרוב הישראלי נדרש להתלכד מול האיום הזה להבנה עמוקה שאין למדינת ישראל קיום אם תצטמצם לגבולות הקו הירוק. זהו מאבק על עתידה הרוחני והביטחוני של ישראל, שנובע מן המציאות הקשה שהחברה הישראלית מתמודדת עמה מאז פריצת המלחמה. יותר מאשר בימי תש"ח, נדרש מאיתנו כעת סיפור יהודי ציוני חדש ומאחד.