כשהבמאי גלעד אלפסי החל לצלם את הסרט "בין הזמנים", העוסק בישיבות ההסדר במלחמה, הוא תכנן שהסרט שלו יכסה תקופת זמן ארוכה יותר ויסתיים בחזרתם של תלמידי ישיבת ההסדר קריית־שמונה ללמוד בעיר שפונתה מתושביה בתחילת המלחמה. "התקשיתי לראות מי יחזור לעיר הזאת אחרי שבעה באוקטובר, וחשבתי על סרט שצילומיו יימשכו חמש שנים לפחות", הוא אומר.
ישיבת קריית־שמונה חזרה לבית המדרש שלה כבר בדצמבר 2024, כשנה וחודשיים אחרי שפונתה ממנו. אלפסי המשיך לצלם ולסגור מעגלים עם ראשי הישיבות והתלמידים שאחריהם עקב מתחילת המלחמה.
כשכבר עמד לסיים את עריכת הסרט, התקשר אליו הרב יואל מנוביץ', ראש ישיבת הגולן ואחד המצולמים לסרט, והזמין אותו להכנסת ספר תורה בישיבה. הספר נכתב לזכר שלושה קצינים שפיקדו על תלמידי הישיבה בגדוד צבר של גבעתי, ונפלו ברצועת עזה. באירוע הכנסתו לישיבה עמדו להשתתף הוריהם של הקצינים ושבעת תלמידי הישיבה שנפצעו בתקריות, חלקם באורח קשה.
הכי מעניין
"הסרט כבר היה כמעט ערוך, ובכל זאת החלטנו לנסוע", מספר אלפסי. "עמדנו בסלון של הרב מנוביץ' בכתיבת האותיות האחרונות של הספר, שרנו 'לשמוע אל הרינה ואל התפילה', ובכינו יחד עם ההורים של הקצינים שנפלו. אחד מהם לא ידע עד אותו יום איך נראה ספר תורה מבפנים". הרגעים הללו נכנסו גם הם לסרט.
כחודשיים לאחר מכן, בינואר 2026, צילם אלפסי את אחיו, הרב יוסי אלפסי, ראש ישיבת ההסדר אור־עקיבא ומפקד פלוגה בחטיבת אלכסנדרוני, כשהוא משתתף במבצע לאיתור גופתו של רן גואילי ברצועת עזה. לכאורה היה מתבקש לסיים את הסרט בסצנה של ראש ישיבה המשתתף בהשבת החטוף האחרון, ובכל זאת אלפסי בחר לסיים דווקא בהכנסת ספר התורה בישיבת הגולן. "בסוף זה סרט על ישיבות במלחמה, והיה נכון יותר לסיים אותו עם ארי שפיץ הפצוע שמחזיק בידיו את ספר התורה", הוא מסביר. "אחרי שנתיים שבהן הישיבות התרוקנו מתלמידיהם שיצאו להילחם, הכנסת ספר תורה לישיבה לזכר חיילים שנפלו הייתה בעיניי סגירה נכונה יותר".
אובדן הדיסטנס
"בין הזמנים" מביא את סיפור גבורתן של ישיבות ההסדר במלחמת חרבות ברזל דרך עיניהם של שישה ראשי ישיבות. הוא מציג את צער האובדן הכבד של שני ראשי ישיבת ירוחם על עשרה תלמידים ובוגרים שנפלו במלחמה; את הפינוי הכואב מקריית־שמונה דרך עיניו של ראש הישיבה הרב אריאל ברקאי, המתגעגע למקומו בבית המדרש; את הליווי הצמוד של הרב יואל מנוביץ' מישיבת הגולן את שבעת תלמידיו הפצועים במסע השיקום הארוך; את השכול האישי של ראש ישיבת אורות שאול, הרב תמיר גרנות; ואת הלחימה של הרב יוסי אלפסי, ראש ישיבת אור עקיבא, שכם אל שכם עם תלמידיו בחזית הצפון וברצועת עזה.
אלפסי, במאי ומנהל תוכן, מלווה זה שנים ישיבות הסדר רבות באירועים, התרמות, ומיזמים אמנותיים. הפעם מדובר בסרט דוקומנטרי ראשון באורך מלא שהוא מביים. הפנייה מאיגוד ישיבות ההסדר הגיעה אל פתחו כחודשיים לאחר תחילת המלחמה. "כשהתחלנו לצלם ארי שפיץ עוד הלך על שני רגליו, ולישיבת ההסדר בירוחם היו ארבעה נופלים. בתיעוד של מלחמה אתה לא יודע לאן דברים יתגלגלו. ראיינתי חייל לסרט אחר, ושבועיים לאחר מכן הוא נהרג. כמו שהמלחמה מתעתעת, גם התיעוד שלה מתעתע. היה קשה לתכנן, לקח לנו הרבה זמן להתגבש".

רב יואל מנוביץ ותלמידי ישיבת חיספין עם ארי שפיץ , עם חזרתו לבית המדרש אחרי פציעתו במלחמה | צילום: איתי בן עזרא, מתוך הסרט
אלפסי מסביר את הבחירה להביא את סיפור הישיבות דרך ראשיהן: "הרעיון היה שבאמצעות מפגש עם ראשי הישיבה, אבין מה שמתרחש תחתיהם. צילמנו שישה ראשי ישיבות שכל אחד מהם הוא מענטש אמיתי. אתה פוגש אנשים ומתאהב בהם, ואז אתה אומר, אם זה הראש, מבינים מה קורה במקום שהם מובילים. אחרי שהקרנתי את הסרט ביישוב שלי ביום הזיכרון, מישהי שלא קרובה לעולם הישיבות אמרה לי שהיא לא דמיינה שזה הקשר שמתקיים בין ראשי ישיבות לתלמידיהם. אנשים לא מבינים מה זה רב ותלמיד. אולי עבורנו בוגרי הישיבות זה טבעי, אבל גם אנשים דתיים לא תמיד מכירים את הקשר הזה".
ראשי הישיבות הנוכחיים הם בערך בני גילך, ואתה עצמך בוגר ישיבת הסדר. אתה מזהה שינוי בדור הזה של ראשי הישיבות לעומת הדור הקודם?
"מצד אחד זה אותו סיפור, כי גם הרב עמיטל והרב ליכטנשטיין, ראשי הישיבה שלי בהר עציון, חוו באופן קשה מאוד את אובדן תלמידיהם במלחמות. מצד שני, הרבנים בדור הקודם נתפסו בעינינו התלמידים כ'מורמים מעם'. היום אני מרגיש שיש אובדן דיסטנס בין הרבנים לתלמידיהם; יש עדיין המון הערכה והערצה כלפי הרבנים, אבל הדיסטנס אבד. יש שיגידו שזה לא טוב, אני חושב שזה מדהים. אתה רואה רבנים גדולי תורה שהחיבוק שלהם לתלמידיהם הוא אותנטי לגמרי.
"הבדל נוסף בין הדורות הוא שראשי הישיבה הצעירים לא עברו חוויה של מלחמה כלוחמים. במובן מסוים המלחמה הזאת פתחה פער בין הרבנים לתלמידיהם. התלמידים עברו חוויית חיים רגשית ורוחנית מטלטלת, שהרבנים שלהם לא עברו. במידה מסוימת אפשר לומר שהרבנים מתקנאים בתלמידיהם ומסתכלים עליהם מלמטה".
אלפסי מציין שבניגוד לעבר, כיום הישיבות שומרות על קשר גם עם תלמידים שעזבו את מסלול ההסדר באמצעו והמשיכו לשירות צבאי מלא או לקצונה. "בכל הישיבות שינו תפיסה בנושא הזה באופן מובהק, ומתייחסים גם לאלו שעזבו את המסלול כאל בוגרים, מרגישים אחריות כלפיהם ושומרים איתם על קשר. זה גורם לכך שגם תלמידים שעוזבים או יוצאים לקצינים, ויש היום רבים כאלה, מרגישים חלק מהישיבה. המושג 'עזב את הישיבה' הוא הרבה יותר פריך היום, וזה משמעותי".

הרב אריאל ברקאי | צילום: איתי בן עזרא, מתוך הסרט
כמעט בכל יום צילומים לסרט, מספר אלפסי, הוא מצא את עצמו בוכה. "עברתי חוויה אישית בימי הצילומים. כל אחד מהם היה מטלטל. באחד הצילומים שלא נכנסו לסרט הלכתי עם הרב אוריאל עיטם, ראש ישיבת ההסדר בירוחם, לבקר את הוריו של זיו חן ז"ל, אברך בישיבה שנהרג ולאחר נפילתו נולד לו בן. אביו של זיו סיפר לרב עיטם שהוא ביקש לפדות את הנכד הבכור והתרוצץ בשביל זה בין הרבנים, כי לפי ההלכה רק האב פודה את בנו, או שהבן פודה את עצמו בגיל בר־מצווה. בסוף הוא הגיע לרב אבינר, שפדה את הילד. הרב יואל מנוביץ סיפר שהוא נדרש ללכת עם נציגי הצבא לבשר לאישה על נפילתו של בעלה, שהיה אברך בישיבה. אתה לא יודע איפה השכול פוגש את האנשים. הסרט אפשֵר לי לפגוש את המלחמה דרך הסיפורים הפחות שגרתיים שלה. לא דרך היריות, אלא מזוויות אחרות".
הישיבה והצבא התערבבו
כאמור, אחד מראשי הישיבה שהסרט עוקב אחריהם הוא הרב יוסי אלפסי, אחיו הצעיר של גלעד, העומד בראש ישיבת ההסדר באור־עקיבא. הישיבה משתייכת לקבוצת ישיבות במסלול "שילובים", שבו התלמידים לומדים שנתיים בישיבה ומשרתים שנתיים בצבא, בניגוד למסלול ההסדר הרגיל שבו השירות הצבאי נמשך 17 חודשים, ולמעלה משלוש שנים מוקדשות ללימוד בישיבה.
"בחרתי לצלם את אחי כי אני לא מכיר עוד ראשי ישיבות הסדר שלחמו במלחמה הזאת, וגם כי זו ישיבת 'שילובים' שנותנת עוד זווית על עולם ההסדר", אומר אלפסי. "יש לו שבעים בחורים בשיעור א', שרובם המוחלט לא היו מגיעים לשירות קרבי, והישיבה מביאה אותם לשירות קרבי משמעותי וגם לקצונה. בשלב מסוים אחי הבין שהוא יכול למשוך את בוגרי הישיבה לגדוד המילואים שלו, והיום יש לו בגדוד 15 תלמידים".

הרב יוסי אלפסי | צילום: איתי בן עזרא, מתוך הסרט
הרב יוסי אלפסי, שלא יצא אפילו לקורס מ"כים, משרת היום כמפקד פלוגה בחטיבת אלכסנדרוני, ובתעסוקה המבצעית האחרונה קיבל תעודת הצטיינות. הסרט מלווה את הרב־המ"פ אלפסי בטיהור המושבה מטולה ממחבלים ובלחימה ברצועת עזה. "יוסי אומר בסרט שהוא לא מאמין במושג דוגמה אישית אלא ב'אישיות לדוגמה', ולמרות שמדובר באחי, אני אומר לך שזה בדיוק מה שהוא עושה בגדוד".
איך העבודה על הסרט השפיעה על היחס שלך למסלול ההסדר?
"תמיד האמנתי בהסדר, אני חושב שהמסלול הזה מגדל אנשים גדולים. כל ראשי הישיבות שמופיעים בסרט, למעט הרב מנוביץ שלמד במרכז הרב, הם בוגרי ישיבות הסדר. כדי להגיע להיות מה שהם, אתה צריך לגדול בחממה מסוימת. הרב אריאל ברקאי למד בישיבת קריית־שמונה משיעור א', ועכשיו הוא ראש הישיבה במקום שבו גדל".
מה אתה חושב על הקריאות לשינוי מסלול ההסדר והארכת הפרק הצבאי שבו?
"המציאות היום שונה מהתקופה שבה אנחנו למדנו בישיבת הסדר. בכל מחזור גיוס קרבי שישיבות ההסדר מתגייסות אליו, למעלה ממחצית המתגייסים הם בני"שים. הרוב המוחלט של תלמידי ההסדר בוחרים בשירות קרבי, ובנוסף, רוב התלמידים שמתחילים היום שיעור א' משרתים בסופו של דבר שירות ארוך יותר משנה וחצי.
"המציאות מוכיחה שיש גם ברירה טבעית נכונה. אחוז הנשארים בישיבה שקיים סיכוי שיגדלו בעולם התורה הוא גדול. אם בתקופתי התחלנו את המסלול 70 תלמידים במחזור וסיימנו 65, כשעשרה המשיכו לגדול בתורה, היום מתחילים את המסלול 60, רבים בוחרים להישאר בצבא למסלול מלא, ובישיבה משלימים את המסלול 35 - מתוכם עשרה שממשיכים בעולם התורה ומהווים כבר שלושים אחוזים מהמחזור.
"כדי לגדל ראש ישיבת הסדר אחד צריכים, כמו בכל תחום בעולם, עשרה שלא יצאו ראשי ישיבה. אין דרך אחרת. לא יהיה הרב רא"ם הכהן אם לא יהיה הסדר. אנשים מציעים שהתלמידים יחזרו ללמוד אחרי שירות צבאי מלא, אבל במציאות זה לא עובד. בפועל המסלול הזה מצליח לגדל את גדולי התורה הבאים וגם את המנהיגים. הרב מדן, שיצר עם רות גביזון את אמנת גביזון־מדן, הוא בן 76. מי שיעשה את האמנה המקבילה בדור הזה יהיה הרב תמיר גרנות. אם רוצים שתצא חבורה כזו של רבנים כמו שרואים בסרט, שכל חייהם מושקעים בעם ישראל, צריכים שיהיו ישיבות הסדר. צילמתי את הביקור של הרמטכ"ל בישיבת ההסדר בירוחם. כשאחד הרבנים שאל אותו על המסלול המקוצר של ההסדר, הוא ענה: 'אני רואה פה את המנהיגים הבאים. אתם גם משרתים, גם עושים מילואים וגם לומדים תורה, ועושים שירות חשוב לעם ישראל".

הרב תמיר גרנות | צילום: איתי בן עזרא, מתוך הסרט
בסצנה האחרונה בסרט, הרב יואל מנוביץ' מדבר על האופן שבו המלחמה השפיעה על הישיבות ועל הקשרים בין רבנים לתלמידים. "זה לא שיש ישיבה ואז צבא", מרחיב אלפסי, "המלחמה מחקה את הדיכוטומיה הזו. בחורים יוצאים מבית המדרש, חוזרים אליו ושוב יוצאים. הרב חיים וולפסון מישיבת ירוחם יושב בזום עם חבר'ה מהצבא ולומד איתם. הרב אריאל ברקאי שומע מהבן ההסדרניק שלו שהם לא יכולים לחזור לישיבה בשיא המשימות, ומדבר עם אורי פינסקי, מנכ"ל איגוד ישיבות ההסדר, על הצורך בהארכת הפרק הצבאי. העולם של ראשי הישיבות התערבב. החינוך של הרבנים יצא מזמן מגבולות הישיבה, והישיבות עצמן יצאו לשטח ונמצאות שם דבר יום ביומו".
למה אין תיאטרון מגזרי
גלעד אלפסי (52) נולד וגדל בקריית־משה שבירושלים. כשהיה בכיתה ב' נמנו הוריו על מייסדי היישוב נווה־דניאל בגוש עציון. בהמשך עברה המשפחה לאלון־שבות, ומאוחר יותר חזרה לירושלים, לשכונת רמות. אלפסי, שהחל אז ללמוד בישיבת נתיב מאיר, נשאר קשור לחברים באלון־שבות. הוא המשיך לישיבת ההסדר הר עציון, שירת בגבעתי, ובשנה השישית בישיבה החל ללמוד במקביל במגמת תיאטרון חדשה שהוקמה אז במסגרת בית הספר מעלה, בניהולו האמנותי של שולי רנד.
לימודי התיאטרון נמשכו שלוש שנים, ובמהלכם הקימו אלפסי וחברים נוספים את "תאיר" – מרכז תרבות יהודית בתל־אביב. המרכז יזם בין השאר את אירועי "הלילה לא לומדים תורה" בליל תשעה באב, ואת התפילות הציבוריות בערים ביום הכיפורים. אלפסי ניהל את המחלקה החינוכית של "תאיר" שהעלתה לא מעט הצגות, ובשלב מסוים הקים עם חברים את תיאטרון תאיר וניהל אותו אומנותית במשך עשר שנים. "די מהר עברתי מעמדת השחקן לעמדת הבמאי. שולי רנד אמר לי בשיחת הסיכום של הלימודים: אתה תהיה שחקן סבבה, אבל כבמאי ומחזאי תהיה מעולה, אז לך לכיוונים האלה".
לאחר שעזב את התיאטרון הוא כתב מחזות וביים הצגות רבות עבור אחרים. במקביל החל לביים ולנהל אומנותית אירועים. "אם נדייק, התפקיד שלי הוא מנהל תוכן של אירועים", הוא אומר. "כשאתה נכנס למשל לאירוע של יובל לישיבה כלשהי, האירוע הזה מבחינתי הוא כמו הצגה. הקהל אמור לעבור בו חוויה רגשית שמתחילה בנקודה מסוימת ומסתיימת בנקודה אחרת, ואני אחראי להעביר אותו את התהליך הזה באמצעות סרטונים, מוזיקה וקטעי הנחיה".
ניהול תוכן באירועים הוביל את אלפסי לתחום בימוי הסרטים. "למדתי תיאטרון ולא קולנוע, ולא ידעתי לביים סרטים, אבל אני אוטודידקט. כמו שישבתי שעות עם תאורנים כדי להבין מה הם עושים, כך למדתי גם לביים, ולאט לאט הסרטים התארכו".
הקורונה, שהביאה לסגירת התיאטראות ולביטול אירועים, אילצה את אלפסי להתמקד עוד יותר בתחום הצילום והסרטים. הוא ביים בתקופה הזו סרטוני "קולולם" שבהם אנשים שרו מהבית, צילם סרטון של קריאת מגילת אסתר עם המחָזה של השחקן עופר גורן, וסרטוני סיורים בשטח לימי עיון של מכללת הרצוג. כשפרצה המלחמה הוא החל בבימוי סרטים תיעודיים על ישיבות ההסדר ועל גדוד בחטיבת אלכסנדרוני, אבל גם בסרטים הללו הוא מעיד שהצלם איתי בן־עזרא והעורך עידן איסטנר הם שהובילו אותו מבחינה מקצועית.
אלפסי מתגורר בנחושה, נשוי לנעמה, יועצת בגישת שפר. הם הורים לשבעה בגילאי 13 עד 26, וסבא וסבתא לנכדה. במקביל למשחק, בימוי וכתיבת מחזות, עבד אלפסי במשך שש שנים במדור תיאטרון במִנהל התרבות. במסגרת התפקיד היה צופה בכחמישים הצגות בשנה, כדי לבחון הענקת תמיכות לתיאטראות. בשנת תשע"ח (2017) זכה בפרס תרבות יהודית ע"ש אורי אורבך בקטגוריית תיאטרון.
מגמת התיאטרון במעלה שלמדת בה לפני שלושים שנה הייתה בזמנו בשורה, אבל נראה שתחום התיאטרון לא התפתח כל־כך בציבור הדתי.
"לפני שנים התקיים באוניברסיטה העברית כנס על תיאטרון מגזרי. אחד המושבים עסק בתיאטרון לדתיים, והגיעו קבוצות שונות של תיאטראות דתיים. אשת תיאטרון מוכרת ומוערכת אמרה להם שהם לא עושים תיאטרון, והסכמתי איתה. שאלתי פעם מישהו מבית ספר דתי למשחק אם התלמידים שם צופים בהצגות והוא אמר שלא, כי זה לא צנוע. כדי לבנות תיאטרון דתי אתה צריך קודם כול לדעת תיאטרון. לתיאטרון יש מסורת, יש כללים מקצועיים וחוקים שצריך לעמוד בהם, ורק אחרי שאתה יודע תיאטרון אתה יכול לבנות קומה נוספת של תיאטרון דתי או יהודי.
"גם בתחום המוזיקה היהודית, אנשים קודם כול למדו מוזיקה ולמדו לנגן, ורק אז בנו קומה נוספת. גם בעיתונות יש כללים, ואי אפשר להיות עיתונאי דתי ולייצר כללים חדשים. זה לא מקרה שקולנוע יהודי נעשה בעיקר על ידי חוזרים בתשובה חרדים. יש אצלנו בציבור יהירות לחשוב שאנחנו לא אמורים להשקיע וללמוד את המקצוע אלא רק במסגרות לא רציניות. אם תיאטרון דתי יהיה מקצועי, הוא יצליח. הבעיה היא שאנחנו מדלגים על שלבים, ועדיין לא גדל פה דור שיודע את העבודה מבחינה מקצועית. חבר'ה הולכים ללמוד בבתי ספר למשחק והופכים לחילונים, כי אין בתי ספר איכותיים למשחק עבור ציבור דתי".
לצד הצורך במקצועיות, אלפסי מדבר גם על הצורך בכנות ביצירה. "כשסיימנו לערוך את הסרט על ישיבות ההסדר, איתי בן עזרא הצלם אמר לי: 'צילמנו תפילה'. התרגשתי מאוד ואני חושב שהוא צודק, אבל בזמן היצירה של הסרט לא התכוונתי לייצר תפילה. חשבתי על רגעים דוקומנטריים והייתי ממוקד בשאלות מקצועיות כמו האם הצילום טוב, העריכה מדויקת והמוזיקה נכונה. אני מאמין שלדתיים יש דווקא יותר יכולת ליצור כי הם חיים בקונפליקט, אבל זה חייב לבוא ממקום אמיתי. אם אתה נמצא בתוך אירוע וחווה אותו ויש רגע של אמת, אז אתה יודע שזה יהיה טוב.
"השתדלתי ליצור את הסרט בכלים הכי מקצועיים, ולצד זה ידעתי שאם אני התרגשתי אז כולם יתרגשו. צריכה להיות אמת רגשית, וכיוצר זה צריך להיות חלק ממך. הבעיה היא שהרבה יוצרים דתיים מרגישים שהם צריכים לייצר אג'נדה ולייצג מישהו, ואז חסרה כנות. אין ספק שהביוגרפיה של היוצר מעצבת את היצירה שלו, אבל הוא קודם כול יוצר. ברגע שנתחיל לדבר כך, יהיה גם תיאטרון דתי".
עוד כתבות בנושא



