בשיעור שלי במכון הגבוה לתורה בבר־אילן יושבים סטודנטים צעירים ופנסיונרים מבוגרים, והשילוב ביניהם מוסיף לו הרבה חן. באחד השבועות בסוף השיעור ניגש אליי אחד מהמבוגרים: איש שקט ועדין, קטן קומה, עטור בזקן קצר. הוא הגיש לי חוברת קטנה שכתב על חייו, ושמה "שליחות של אור". היה ניכר שהיא נכתבה והודפסה בחובבנות ביתית: בלי עורך, בלי סְדר ועימוד, אף אחד לא טרח אפילו ליישר לאמצע השורה את שם הספר בכריכה הקדמית. אמרתי תודה, ביקשתי הקדשה, והיהודי החביב כתב לי כמה שורות יפות.
| צילום: איור: תחיה קוטלרוב
בבית פתחתי את החוברת ודפדפתי קצת. אודה ואבוש: רציתי רק לקרוא כמה שורות, כדי שבשיעור הבא אוכל להגיד למחבר כמה מילים טובות בלי לשקר. התחלתי לקרוא – ולא הצלחתי להפסיק. הרב אבי שצברגר כתב שם בשפה פשוטה סיפורים קטנים על קריירה חינוכית צנועה, שבשיאה היה סגן מנהל של בית ספר יסודי בתל־אביב, שהרבה תלמידים בו גדלו במשפחות מצוקה. בעולם שמלא ברעם תופים כבש את ליבי החן הפשוט של יהודי תמים, שמצא סיפוק והתרגשות אין קץ בעבודתו החינוכית היומיומית.
כמה התרגשות? את הספר מלווה תחושה חוזרת ונשנית של יראת כבוד גדולה בפני המנהלת והמפקחת. הרב אבי מתאר בעמודים האחרונים כמה חשש כאשר המנהלת גילתה שהוא לומד בכל יום בניגוד לנהלים במשך כמה שעות עם תלמיד מתקשה, קובי. המחבר הוא יהודי מבוגר, ששימש רב בית ספר וסגן המנהלת במשך עשרות שנים, והוא כתב על שיחתו עם המנהלת: "הלב שלי דפק בעוצמה". קובי החריב את כל השיעורים בכיתה, עד שהרב אבי הוציא אותו ממנה באופן קבוע, לימד אותו בעצמו וגם הזמין אותו לביתו. "זה לא היה רק קשר של מורה ותלמיד", כתב, "זו הייתה הרגשה של אב ובן". ילדיו הביולוגיים של הרב אבי התלוננו: "אבא, לקובי יש לך יותר סבלנות מאשר אלינו". והוא חרד מאוד שהמנהלת תכעס עליו בגלל המסירות הזו.
הכי מעניין
קראתי עוד ועוד סיפורים כאלו: איך במשך שלושים שנה הקפיד להגיע בכל יום לבית הספר כשעה לפני פתיחת הלימודים, כדי לקבל את התלמידים במאור פנים רגוע; איך למד בכל יום עם התלמידים המתקשים; איך לעיתים שוחח בכל יום עם ההורים; איך ביקר בבית התלמידים והזמין אותם לביתו שלו. כל תלמיד כזה שהצליח להתגבר על קשייו הסב לו שמחה ונחת בל יתוארו, עד ליומו האחרון בתפקיד. התקשרתי למפקחת שהייתה ממונה עליו כדי לשאול האם הסיפורים הללו אמיתיים, והיא ענתה לי שזהו רק מקצת שבחו; "צדיק יסוד עולם", אמרה.
הרב אבי מספר בכנות בדפי חיבורו גם מה הניע אותו למסירות יוצאת דופן כזו. בילדותו למד ארבע שנים בכיתה אלימה וקשה, והיה "ילד הכאפות" של הכיתה. בכל יום ספג מכות, בכל יום גנבו לו ציוד לימודי שהוריו קנו בזיעת אפם, בכל יום ספג קללות, נאצות ואיומים. ארבע שנים חי באימה, קורבן מסויט של טרור וייאוש.
אדם שגדל כך יכול להגיע להחלטה לנטוש הכול; יכול לשקוע בכעס מר על כל המסגרות החינוכיות; יכול גם להתמסר לזעם על הקדוש ברוך הוא. אבל הוא החליט אחרת. "אחרי הילדוּת שעברתי", כתב, "מעמד לא עניין אותי – הנשמות עניינו אותי. ללמד תורה בכיתות ה'-ו' בלב תל־אביב הייתה החוויה הכי חיה ונושמת שיכולתי לבקש".
לתלמידים היה מספר בכנות על הקשיים שחווה כילד, ובשיתוף הזה קנה את ליבם. כשהביט בתלמידיו, כתב, "חיפשתי את הילד שהייתי אני". ועוד כתב: "הרגשתי שכל מפגש – עם תלמיד במסדרון או עם מורה בחדר המורים – הוא הזדמנות לתיקון עולם". זוהי דוגמה מיוחדת לאדם שהצליח לצמוח מתוך סבל, תסכול ומצוקה ולהפוך את הכאב לכוח מניע ליצירה, לאהבה ולחינוך.
לבעל טור במוסף הזה יש בעיה בשבוע של הבחירות. המגזין יורד לדפוס לפני הבחירות, אך הקוראים מקבלים אותו רק אחריהן. איך אפשר לכתוב בשבוע כזה טור שיישאר רלוונטי, בלי קשר לתוצאות הבחירות ולהפתעותיהן? בזמן שאדירי הארץ וגדוליה הרברבנים כובשים את הכותרות ואת תשומת הלב, אפשר לכתוב על מה שתמיד רלוונטי: על קטני הארץ, האנשים הטובים, הצנועים והשקטים; אלו שעושים באמונה את העבודה החשובה באמת; אלו שעליהם העולם עומד.
עוד טורים של הרב חיים נבון
