שוב אנחנו ניצבים בפתחה של שנת הלימודים, ושוב חוזר אותו הניגון המוכר והצורם: הורים מודאגים, כיתות סגורות, ומערכת שלמה שנמצאת על סף קריסה. הפעם לא מדובר בבתי הספר או בגני הילדים של משרד החינוך, אלא בחוליה החלשה והמוזנחת ביותר בשרשרת - מעונות היום המפוקחים לגיל הרך. הארגונים הגדולים המפעילים את מעונות היום כמו ויצו, נעמת, ורשת "אמונה" שלנו, המהוות את עמוד התווך של החינוך הציבורי לגילאי לידה עד שלוש, ניצבות חסרות אונים מול מציאות בלתי אפשרית של מחסור קיצוני ומתמשך במטפלות ובמחנכות.
הסיבה למשבר הזה אינה תעלומה, והיא ידועה היטב למקבלי ההחלטות: תעריפי השכר המחפירים. שכרן של המטפלות במעונות היום המפוקחים נקבע על ידי המדינה (בעבר משרד התמ"ת, והיום דרך ועדות המחירים וזרוע העבודה במשרד העבודה והאוצר). מדובר בשכר זעום, שלעיתים קרובות מגרד את שכר המינימום, עבור אחת העבודות השוחקות, הפיזיות, התובעניות והאחראיות ביותר שיש. אנחנו מפקידים בידי המטפלות את היקר לנו מכל בתעריף הזול ביותר. כאשר המדינה קובעת תעריף הפסדי שכזה, התוצאה הבלתי נמנעת היא שאין שום דרך לגייס כוח אדם חדש, והעובדות הקיימות נוטשות את המקצוע בלב שבור ובצער רב.
עוד כתבות בנושא
כתוצאה ישירה מחוסר היכולת לאייש תקנים, נסגרות עוד ועוד כיתות במעונות המפוקחים והמסובסדים. ואז קורה הדבר המקומם ביותר: ההורים, שזקוקים למסגרת כדי לצאת לעבודה, נותרים ללא מענה ציבורי ונאלצים לפנות בלית ברירה למעונות היום הפרטיים. במקום לשלם שכר לימוד סביר, מפוקח ומסובסד, משפחות צעירות נדרשות לשלם אלפי שקלים נוספים מדי חודש מכספן הפרטי, וגם שם - המחסור בכוח אדם ניכר.
הכי מעניין
כאן טמונה הציניות הגדולה של המערכת. למדינת ישראל ולמשרד האוצר נוח מאוד להשאיר את המצב על כנו. המדינה מייצרת מצג שווא של חיסכון תקציבי כשהיא מסרבת לעדכן את סל המחירים, להעלות את שכר המטפלות ללכל הפחות לרמת השכר של סייעות גני הילדים, ולתקצב מענקי התמדה ראויים. אך זהו אינו חיסכון - זוהי התנערות מאחריות וגלגול ישיר של העול הכלכלי אל כיסיהם של אזרחי ישראל. המדינה יודעת שההורים לא ישאירו את התינוקות בבית, ובסופו של דבר הם אלו שיממנו מכיסם את ההפרש הדרקוני בגנים הפרטיים.
עוד כתבות בנושא
כארגון עובדים המייצג את עובדות רשת "אמונה" ומוביל את תפיסת "תורה ועבודה", הסתדרות הפועל המזרחי רואה בכך עוול חברתי ומוסרי ממדרגה ראשונה. חברה נמדדת באופן שבו היא מחנכת את דור העתיד שלה ובאופן שבו היא מתגמלת את מי שמחזיקה את היקר לנו מכל. המטפלות-מחנכות אינן שקופות, והן אינן אמורות לסבסד בפרנסתן, בגופן ובבריאותן את תקציב המדינה.
הגיע הזמן שמשרד העבודה ומשרד האוצר יפסיקו לגלגל עיניים ולהעביר את העלויות על הכיס של ההורים. יש לאמץ לאלתר את מסקנות ועדת סל המחירים, ליישם את התחייבויות המדינה, ולהשוות את שכר המטפלות לשכר הסייעות. השקעה בגיל הרך היא לא הוצאה - היא התשתית הכלכלית והחברתית של מדינת ישראל, ורק פתרון שורשי לשכר העובדות יציל את המעונות ויקל על ההורים.