מוקדם יותר החודש איבד העם היהודי גיבור נוסף. רס"ן (מיל') הראל בירנשטוק, בן 34, בוגר ישיבת נווה שמואל שלנו, נפל בלבנון בעת הגנה על המולדת, והותיר אחריו את אשתו וארבעת ילדיו. חלק מילדיו החזיקו בובות דובונים בהלוויית אביהם ב-6 באוגוסט.
עוד כתבות בנושא
לא הצלחתי להוציא את התמונה הזו מראשי.
לא הכרתי את הראל באופן אישי; כך גם לגבי רבים מ-26 הבוגרים האחרים שאיבדנו מרשת בתי הספר והמוסדות של אור תורה סטון. אני לומד להכיר את משפחותיהם, ואני יודע איזה סוג של אנשים הם היו, אילו ערכים היו להם וכיצד הם נתנו מרצונם הכל למען מדינת ישראל למען עתיד ילדיהם. חייהם הם תזכורת לסוג האנשים שמערכת החינוך שלנו מנסה לעצב.
הכי מעניין
זמן קצר לאחר מותו של הראל, חבר הכנסת חילי טרופר, בעצמו בוגר ישיבת נווה שמואל, שאיבדה 13 בוגרים, הרהר במחיר הכבד ששילמה הישיבה התיכונית בה למד. "ספק אם יש מוסד חינוכי נוסף שאיבד כל כך הרבה מבוגריו במלחמת חרבות ברזל", כתב טרופר.
הוא תיאר את מעשיהם חסרי האנוכיות של הבוגרים שנפלו: אלה שמיהרו לקיבוץ בארי ב-7 באוקטובר; אלה שחזרו לשירות לאחר שנפצעו; אלה שעזבו שוב ושוב את משפחותיהם לעוד סבב במילואים. בעוד שחלק ניכר ממי שאדם הופך להיות מעוצב בבית, ציין טרופר, "לרוח הזו יש שורשים גם בבית הספר בו למדו הבוגרים המיוחדים הללו".
רב סרן (מיל') הראל בירנשטוק הי"ד | צילום: אתר צה"ל
בעודנו מתכוננים לפתוח את שנת הלימודים הרביעית מאז 7 באוקטובר, בהחלט יש מקום לשיחות שאנו שומעים לעתים קרובות בישראל על מה שחסר במערכת החינוך שלנו. ובכל זאת, בשנים האחרונות הכואבות הללו, אנו עדים גם למה שהיא יצרה: דור שמבין אחריות, שירות ומחויבות לא כערכים מופשטים, אלא כמשהו גדול מהם - גברים ונשים המעוגנים מספיק חזק בזהותם כדי לפעול באומץ ובבהירות מוסרית כשזה הכי חשוב.
זוהי תוצאה של משפחתם וגידולם, כמו גם חינוך שעושה יותר מאשר רק להעביר ידע. זהו חינוך שמעדיף אחריות על פני אינטרס אישי, מתרגם למידה למעשים בחיים עצמם ומתעקש שתורה אינה רק משהו שלומדים - אלא משהו שחיים אותו.
סוג זה של חינוך אינו נשאר בכיתה. הוא יוצר חוויות חיים של אחריות באמצעות מעשי חסד, מעורבות משמעותית עם החברה הישראלית הרחבה ונכונות להתמודד עם שאלות קשות במקום להימנע מהן.
ראיתי גם את הכוח בבתי ספר המכבדים את אלה שנפלו, מעבדים הן את אובדנם והן את התרומות שתרמו. ברמה מסוימת, זה קורה באופן אורגני עם הטקסים שפיתח הדור הזה לכבוד אלו שנפלו, כולל יצירת מדבקות המכילות תמונות וציטוטים מעוררי השראה של חיילים שנפלו. אבל בתי הספר יוצרים מסגרות ללמידה על בוגרים שנפלו, במיוחד עבור אותם תלמידים וסגל שלא הכירו אותם באופן אישי: מקדישים אירועים לזכרם; מקצים פרויקטים עליהם ושומרים על סיפוריהם נוכחים בחיי בית הספר באמצעות תמונות, תערוכות זיכרון ועוד.
עוד כתבות בנושא
במקביל, דור זה, כמו גם הוריו ומוריו, נושאים נטל יוצא דופן. אובדן מתמיד, אי ודאות ממושכת ושיבוש חיי היומיום גובים מחיר אמיתי. בתי הספר חייבים גם להכיר ולהגיב למשקל הרגשי והפסיכולוגי האמיתי שתלמידיהם, משפחותיהם וסגליהם נושאים, וליצור מרחבים שבהם ניתן להכיר ולטפל באבל, חרדה וטראומה.
במקרים רבים, מתן גישה לייעוץ ותמיכה רגשית אינו מותרות אלא אחריות, כזו שיכולה לאפשר לתלמידים ולסגל להתמודד ולהמשיך לצמוח למרות הטראומה. יש להכיר בגלוי באתגרי בריאות הנפש כדי שאלו המתקשים ירגישו שהם מסוגלים לפנות לעזרה ויזכו לתמיכה כשהם עושים זאת.
הרבה דברים נשברו, אבל בדיוק כמו לוחות הברית, השבר לא חייב להיות סוף הסיפור. הסט השני, הלוחות שנשארו שלמים, צמח מניסיון הראשונים; גם אנחנו חייבים ללמוד ממה שנשבר כשאנחנו שואפים לבנות מחדש.
הדבר אולי הכי בולט, דווקא בזמנים כאלה, הוא שהקשר בין הדורות מתבהר. כי אפילו כשאנחנו מדברים על חינוך הדור הבא, הם חינכו אותנו - דרך מעשיהם, תחושת החובה שלהם ונכונותם להקריב.
התמונה של ילדיו של הראל בהלווייתו היא בלתי נתפסת, והיא תישאר כזו. אבל לצד הכאב יש את הידיעה שהדור הזה לא צמח במקרה. זהו תוצר של בתים וחינוך שלימדו אחריות, שירות ומחויבות לנרטיבים הגדולים יותר של עם ישראל, מדינת ישראל ותיקון עולם.
אחריותנו כעת היא להבטיח שנמשיך לטפח את סוג החינוך הזה באותה רצינות ומחויבות מעוררת השראה שדור זה כבר מראה.
עוד כתבות בנושא
