"יש כאלה שאומרות 'הרגשתי משהו בלב, ידעתי שמשהו קרה'. אני לא הרגשתי בלב", אומרת אליה בירנשטוק, אשתו של הראל שנפל בלבנון לפני שבועיים. "בכלל, הפעם, בסבב הזה, לא פחדנו בכלל. רק יומיים לפני האירוע הילדים שאלו אם אבא נלחם, ואמרנו להם שאנחנו בהפסקת אש ואבא הולך להגן. לשמור. ולא פחדתי. בעיקר כי הוא היה מפקד כל כך טוב. וידעתי גם שהוא לא שאנן. שלמרות שזה כבר סבב לא יודעת כמה, למרות שעברו כמעט שלוש שנים וכבר היו עזה וסוריה ולבנון, ידעתי שהוא לא שאנן ולא מחפף. כל כך סמכתי עליו, שלא דאגתי". ליד דלת הכניסה, על הספה ועל גבי שולחן האוכל בבית שבנוקדים פזורות השבוע תמונות של הראל. בחלקן הוא לוחם חמור סבר, באחרות הוא איש עם חיוך גדול ועיניים צוחקות, אבא מחבק.
רב סרן (במיל') הראל בירנשטוק, מפקד פלוגה בגדוד 2855, חטיבה 55, נהרג מפיצוץ מטען חבלה שהטמינו מחבלי חיזבאללה במבנה בדרום לבנון. הוא הניח הורים ואחים, ובביתו את אליה וארבעה ילדים. התאומות אוֹרי וגפן בנות 8, מעיין בן 5, וזיו בן שנה וחצי.
ביום שלישי, יום לפני שנפל, הוא יצא מוקדם בבוקר מהבית. "הוא רצה באותו יום, לפני שהוא נכנס ללבנון, לבקר את סבא וסבתא שלו שלא ראה המון זמן. ואני זכרתי שהוא נישק אותי לפני שיצא, אבל הילדים התעוררו מאוחר יותר התקשרו אליו ואמרו - 'אבא, לא נישקת אותנו לפני שהלכת'. הוא אמר שדווקא נתן להם נשיקה וחיבוק מתוך שינה, אבל הם אמרו שהוא חייב להם עוד נשיקה. הבטיח שייתן עוד אחת כשיחזור".
הכי מעניין
רב סרן (מיל') הראל בירנשטוק הי"ד | צילום: באדיבות המשפחה
למחרת, בבוקר יום רביעי, הוא התקשר, "ולא יכולתי לענות כי בדיוק קניתי עם הילדים ציוד לבית הספר. שלחנו לו איזה תמונה וגם הוא שלח סלפי, ורק אמר 'איזה כיף, תתחדשו על כל הדברים', וסיכמנו שנדבר בערב". ביום חמישי, הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל.
"הוא תמיד אמר, גם לאימא שלו, שמשהו עלול לקרות. הבין את כובד האחריות שהייתה עליו. ידעתי שהוא דואג לחיילים שלו, שיש לו מאה חיילים להחזיר הביתה בשלום".
וי אחד
בשעות אחר הצהריים של אותו יום רביעי, היא שמעה בחדשות שישראל מגיבה על הפרת הפסקת האש בלבנון. "וזה מביא איזה סלע שיושב על הלב, במיוחד כשבמקביל הוא לא זמין. ואני שולחת לו הודעה: 'תחזור אליי כשאתה יכול', והוא לא עונה". היא התקשרה לכמה אנשים שנמנעו מלתת לה תשובות ברורות, "ואז הקפצתי את הבת שלי לחברה, וראיתי למעלה ביישוב אמבולנס. אנחנו יישוב קטן, אין פה אמבולנסים בדרך כלל. חזרתי הביתה, וכל הזמן אני מרעננת את החדשות, את הטלפון, את החדשות, את הטלפון. ואצלו בווטסאפ יש 'וי' אחד.
"אבל לקראת חמש תפסתי את עצמי. היה אירוע בבריכה למשפחות המגויסים שהבטחתי לילדים שנלך אליו. אמרתי לעצמי, אולי את מדמיינת, אולי את סתם עושה לעצמך סרטים. וזה כבר קרה. היו מקרים שבהם דאגנו, ובסוף היה בסדר. הרי עברנו עזה, עברנו לבנון, עברנו סוריה. כבר קרה שהיה וי אחד. אני מאוד שונאת את הווי אחד הזה.
"אז שמתי את הבגדים בתיק ואמרתי להם 'יאללה, יוצאים לבריכה'. וכשיצאנו מהבית, ראיתי מונית שנכנסת לרחוב. זה רחוב קטן ללא מוצא, שש משפחות, לא נכנסות לפה מוניות. ועמדתי וחיכיתי, אבל אף אחד לא ירד ממנה. אז המשכנו לבריכה. הורדתי את הילדים, ביקשתי מאחותי רגע לשמור עליהם והלכתי להביא את הבת שלי מהחברה. וכשחזרתי, כבר אמרו לי שמישהי מחפשת אותי. וידעתי שהיא מצוות צח"י, מצוות החירום. אמרתי לה 'אני כבר צריכה לחזור הביתה, נכון?' וקרסתי שם על הרצפה".
אחרי כמה דקות היא קמה, ביקשה שישמרו על הילדים, וחזרה לבד הביתה. היא התיישבה על הספה, פתחה את הדלת, וחיכתה. "והמודיעים הגיעו אחרי דקה או שתיים. הפעם הווי האחד נשאר אחד".
לילדים, היא סיפרה בעצמה. "בכל התקופה הזו, אני תיווכתי להם את המלחמה, ואפשר היה לשאול הכול. למה יש ילדים חטופים, או כל מה שרצו לדעת. היה ברור שגם את זה אני אספר להם. לקחתי אותם החוצה, ישבנו, ואמרתי. סיפרתי כמו שזה. שאבא שלנו היה גיבור, שאנחנו הכי גאים בו שיש. הילדים שלי מדהימים, הם מלמדים אותי איך להתמודד".
"באמצע הלוויה, כשכיסו בחול, הזיזו את מעיין בן ה־5 הצידה, והוא התחיל לבכות. ואמר לי 'אני רוצה לכסות את הקבר של אבא שלי. זה אבא שלי. אני מכסה את הקבר שלו'"
התמונות של הילדים בהלוויה צבטו לב של מדינה שלמה, אף שזו מדינה למודת כאב. "שאלו אותי אם אני מביאה אותם להלוויה, ולי היה ברור שכן. לסגירת מעגל שתהיה להם היום, או בעוד כמה שנים כשייזכרו בזה. אמרו לי 'גם את מעיין, את בטוחה? הוא בן חמש וחצי'. ובאמצע ההלוויה, כשכיסו בחול, הזיזו אותו הצידה, והוא התחיל לבכות. אמר לי – 'אני רוצה לכסות את הקבר של אבא שלי. זה אבא שלי. אני מכסה את הקבר שלו'. וברור שהחזרנו אותו. גם לו יש הבנה. גם הוא יודע".
איזון מושלם
אליה בת 35, מרפאה בעיסוק במקצועה. הראל היה אמור לחגוג יום הולדת זהה בעוד כחודשיים, בהושענא רבא. תמיד הקדימה אותו בכמה חודשים. היא גדלה בירושלים, הוא בנווה־דניאל שבגוש עציון. הם הכירו דרך חברה משותפת, ונישאו לפני עשור. לפני ארבע שנים עברו לנוקדים, יישוב שעכשיו ברור לה מתמיד שהם נשארים בו. "אחרי כל החיבוק שקיבלנו פה בשבוע האחרון, בא לי להתקשר אליו ולהגיד לו 'הראל, נוקדים זה הבית שלנו'". זו הקהילה, וגם הבית עצמו. "כל פינה פה זה הראל. הדברים שלו פה, הריח שלו, ואנחנו עטופים כאן, דואגים לנו לאוכל וניקיון ופעילות לילדים, ובהתחלה גם ישנו איתי, אבל עכשיו אני רוצה להיות לבד. עם הלבד, ועם הלשקוע ועם לנסות להבין. אני עוד לא מבינה".
בחוץ, על גדר האבן, תלוי דגל אדום־לבן, עם כיתוב ואיור של פלוגת 'א' אריות'. "דגל ישראל היה לנו עוד קודם. במהלך ימי השבעה הוספנו את הדגל הזה. קצת אחרי שבעה באוקטובר הראל החליט שהוא ממתג את הפלוגה כ'אריות'. זה היה לו מאוד חשוב, ביקש מחברה שלנו לעשות להם עיצוב, לוגו. בכל מקום שאליו היו מגיעים הוא מיד העמיד את הדגלים. זו הייתה הגאווה שלהם וזה היה חשוב לו, הרוח של הלוחמים. ממש עכשיו בתחילת הסבב, נסענו עם המשפחה לטוסקנה. הם התקשרו אליו לשם, שלחו לו תמונה שיראה שהכול בסדר, שהם על העניינים. הוא מיד שאל איפה הדגלים".
לתפקיד מפקד הפלוגה נכנס לפני כארבע שנים, עוד לפני הטבח והמלחמה. "והאמת שבסוף הסבב הקודם הוא רצה לסיים את התפקיד. הוא כבר היה סחוט רגשית, כי הוא לא מ"פ רק בסבבים, גם בין לבין. כל הזמן היה מתעסק המון בחיילים - בטלפונים, בפגישות, אפילו על חשבון הבית לפעמים, והוא כבר היה עייף. אבל הסמח"ט עזב, ובדיוק התחלפו בגדוד שני מ"פים, אז ביקשו ממנו להמשיך עוד סבב אחד כמפקד פלוגה, ואחר כך לסיים, להתקדם לתפקיד סמג"ד".
לא היו אצלו בעיות של חוסר התייצבות, אומרת אליה. "הראל היה אלוף בזה. גם כשהמפקדים שלו היו אומרים על מישהו שהם לא מצליחים להביא אותו, הוא היה מתקשר לאותו חייל ומוצא דרך. מהסבב הנוכחי הוא קצת חשש. אמר, 'למה שהם יבואו שוב? סבב על יולי־אוגוסט, ושנה שלישית של חגים במילואים'. ועדיין, אנשים הלכו אחריו. כאילו אם הראל אומר - אז באים. יש לו חיילים מדהימים. והוא ממש ידע לבוא לקראתם כדי שהם יבואו לקראתו. היה נותן להם שבוע פה ואז הם נתנו לו יומיים שם, זו הייתה ממש אומנות שלו והוא השקיע בזה הרבה אנרגיה. הוא ידע מה חשוב יותר ומה פחות וגם ידע על כל חייל מה עובר עליו עכשיו בבית. ואם מישהו היה עצמאי או חקלאי, היה אומר שהוא לא יכול לדרוש מהם לבא עכשיו כשהם בשיא העונה.
מכתב שכתב הראל לאליה באחד הסבבים | צילום: נעמה שטרן
"בכלל, היה בו, בהראל, איזון מושלם בין מקצועיות לצחוקים. כל דבר שעשה, היה באקסטרים. אם מדובר בריצה, אז הוא ייקח את זה עד הסוף וירוץ מרתון. אם זה בעבודה שלו כמהנדס באלביט – היה חשוב לו להבין דברים עד הפרט האחרון. ואם כמפקד - ידרוש מהלוחמים שלו מקצועיות, וגם יבקר את המג"ד או את המח"ט כשצריך, כי הוא רצה שזה יהיה הכי מקצועי שיש.
"ומצד שני, כשיש מוזיקה - הוא הראשון שעולה על השולחן ורוקד. אני לא חושבת שיש מישהו שנזכר בו ולא מחייך. תמיד ידע להעלות את הרוח. סיפרו לי שכשהם היו ברכבים בכניסה לסוריה בסבב הקודם, והתעכבו והתעכבו, נכנסים, לא נכנסים, ומצב הרוח יורד, הראל בא, לקח את הטלפון, שם להם בקשר שיר של אייל גולן או של ליאור נרקיס, ואצל כולם השתפר מצב הרוח".
פרטי התקרית שבה נהרג סופרו לה, אבל היא מודה שבשלב הזה הפרטים לא כל כך מעסיקים אותה. היא יודעת שמדובר במבנה שהראל חשש ממנו, שהוא ביקש שדחפור יבוא להוריד אותו, ושממש כשהגיע אירע הפיצוץ. "זה לא משנה, זה לא מחזיר אותו. אני יודעת שהוא לא היה עושה שום דבר שהיה מסכן את החיילים שלו או את עצמו. אנחנו אף פעם לא נפרדנו. הוא לא השאיר לי שום פתק, ואני חושבת שהוא גם לא היה רוצה שנתעסק בזה. הוא היה רוצה שנתעסק בלקום ולשמוח ולהמשיך".
בהלוויה היא סיפרה על המוזיקה שניגן תמיד, גם בבית. שירים של עדן בן־זקן ורפי ביטון. שמות שלא בדיוק מסתדרים עם הסטריאוטיפ הצפוי. "הוא הכיר את כל המילים. היה שר עם הבנות שלנו. איך שהוא נכנס הביתה, מחבר את הטלפון לרמקול. והוא היה העורף שלי כי היה מצליח להחזיק גם אותי בצחוק שלו כל הזמן. וידעתי עד כמה הוא גדול מהחיים. תמיד הייתה לי תחושה כזו, שזו זכות להיות נשואה לו".
מותר לשקוע
את המלחמה הנוכחית הוא החל כבר בתחילתה. הוקפץ בבוקר שבעה באוקטובר. "חצי שנייה לפני שהוא יצא, הוא אמר לי 'תהיי חזקה. זה עומד להיות ארוך. ואני צריך אותך בשביל הילדים'. זו המשימה שהטיל עליי, שהפכה עכשיו לצוואה שלו. מאז המשפט הזה שלו, החלטתי שזה מה שאני עומדת להיות. חזקה. והייתה הבנה מאוד ברורה לשנינו שזו המשימה – צריך להגן על עם ישראל. המשימה שלו היא להיות שם ושלי להחזיק את הבית, שזו לא תהיה דאגה עבורו. ואמרו לי, איך את לא מתלוננת? ולי לא הייתה שאלה - לא אם ילך או לא, ולא אם זה קשה או לא. זה מה שצריך. זה צו השעה, בלי קלישאות. הוא ממש התגאה בזה שהוא חלק מההיסטוריה. אמר שזו זכות. אז אם את שואלת על חוסן שנבנה בשנים של מילואים, זה החוסן שנבנה. אבל לא הייתי מוכנה בשום תסריט לתסריט הזה, הנוכחי".
אל השבעה הגיעו לא מעט אלמנות למודות ניסיון כדי לנחם. "הרבה מהן אמרו שצריך להרשות לעצמי לא להיות תמיד חזקה, וזה בסדר לשקוע, ואחר כך לעלות. והרבה חזרו על זה שצריך לא לפחד לבקש עזרה, שזה מאוד לא אני. אבל אני מבינה שאני אצטרך, אני מבינה שאשקע, אני מבינה שכמה שאני מחזיקה, לאורך זמן יהיו נפילות. המסר שלהן היה שאנחנו בדקה אחרי דקה, יום אחרי יום. ואני גם משתדלת להשלים לילדים חוויות חיוביות של קיץ. הבוקר למשל היינו בסיור במפעל של במבה, שהבטחתי להם מזמן. כי אם המסר הוא שאימא תמיד תהיה פה, אז אימא תמיד פה. ואנחנו נלך למפעל במבה גם אם לי זה קשה עכשיו, אבל זה מה שהם צריכים אז אני מגייסת כוחות. במובן מסוים, זו גם הייתה בריחה לכמה שעות מלהיות 'האלמנה והיתומים'".
בלילות היא לא ממש ישנה. "כל בוקר את מקווה להתעורר למציאות אחרת. שמישהו יגיד שהתסריט הזה שהראל מת, נגמר. אבל בוקר אחרי בוקר זה לא קורה".
"הבטחתי בהלוויה שהבית שלנו יישאר בית שמח. זו הבטחה שצריך לקיים. זה מה שהראל היה רוצה, זה ממש מה שהוא היה מבקש ממני"
הטיול לטוסקנה בתחילת הקיץ החל כטיול של משפחת בירנשטוק המורחבת, ובסופו הם נשארו כמשפחה גרעינית לטייל כמה ימים נוספים. "אלה היו ימים מדהימים. היינו בשיא המשפחתיות שלנו, כבר ידענו מה טוב לנו ומה מתאים לנו, לכל אחד ממש היה המקום שלו. הבנו שזה החלום שלנו עכשיו. כבר כמעט הזמנו כרטיסים לשנה הבאה כי היה לנו כל כך טוב כמשפחה ורצינו להוסיף עוד חוויות, והילדים שלנו כל כך מדהימים ומגיע להם.
"הראל תמיד הציב מטרות, וסחף את כולם. הוא החליט שב־2027 הוא רוצה לעשות סקי שאף פעם לא עשה, ולאחרונה נכנס לעניין של אופניים, אז הקים קבוצה ביישוב ותכנן טיול סינגלים והלך בכל הכוח על התחביבים שלו, ובזמן האחרון גם על החוויות הקטנות האלו של המשפחתיות. בפעם האחרונה שהוא יצא הביתה היינו בים, ואז אכלנו פה סטייקים, והוא אמר לי 'וואו, אני צריך יותר לעשות שבוע־שבוע', למצוא את הזמן כדי להמשיך את היחד הזה.
"זיו עדיין תינוק. אני מבינה שזו משימת חיי שהוא יידע כמה אבא שלו אהב אותו והיה גאה בו, כמה הוא אהב אותם כולם. שזו משימת חיי להזכיר להם מי הוא היה, אבא שלהם. אני שומעת אותם אומרים שהוא היה גיבור. הם ימשיכו לשמוע עליו ולדעת מי הוא. וחשוב לי גם לומר תודה לקהילות שלנו, למשפחה, לצבא, לעם ישראל. באמת, הגיעו לשבעה אנשים שאני לא מכירה רק כדי לתת חיבוק. וחשוב לי מאוד שיזכרו את תמיר וקנין, שנפל גם הוא בתקרית לצד הראל. דיברתי עם המשפחה שלו בטלפון, ואני מקווה לפגוש אותם. וגם הפצועים, הם עדיין צריכים תפילות.
"הבטחתי בהלוויה שהבית שלנו יישאר בית שמח. זו הבטחה שצריך לקיים. זה מה שהראל היה רוצה, זה ממש מה שהוא היה מבקש ממני. כשבאנו הביתה, הילדים שאלו מתי אפשר להדליק שירים חזרה, ושמנו מוזיקה. הם מבינים את החיים יותר טוב מאיתנו. זו המציאות עכשיו".
עוד כתבות בנושא
