"הראלי שלי, כשבאו לקרוא לך בשמחת תורה, מיד אחרי שלקחת תחתונים וגרביים וחתיכת קרמשניט, חיבקת אותי ואמרת לי 'תהיי חזקה'. מאז אני משתדלת למלא את התפקיד הזה, להיות חזקה בשביל הילדים, להיות אשת המפקד. אבל עכשיו אני כבר לא יכולה להיות חזקה, אני צריכה שתשלח לי כוחות", כך ספדה היום (חמישי) אליה, אשתו של רס"ן במיל' הראל בירנשטוק ז"ל, בלוויתו בהר הרצל, כשלצדה ילדיהם.
"אני מבטיחה לך שהילדים יגדלו בבית שמח עם ריקודים ושירים של עדן בן זקן ורפי ביטון ברקע", אמרה אליה. "אני מבטיחה לך, הראלי, שאהיה חזקה בשבילם. ומכולכם אני רוצה לבקש - תזכרו את החיוך שלו, שאחרי דקה כולם כבר אוהבים אותו ותוך חמש דקות נהיים חברים שלו. היינו אומרים על הראל שהוא נהנה לעוף על עצמו ואני רוצה שתזכרו אותו כאיש של חיים וחיות, איש של שמחה, כי אי אפשר להסתכל עליו ולא לחייך".
עוד כתבות בנושא
ביום רביעי נפלו בכפר מג'דל זון שבדרום לבנון שני חיילי מילואים, רס"ן הראל בירנשטוק (34) ורס"ם תמיר וקנין (33) ז"ל, כתוצאה מפיצוץ מטען חבלה, וזאת אחרי חודש וחצי ללא הרוגים בגזרה הצפונית.
הכי מעניין
הראל התגורר בנוקדים והותיר אישה, ארבעה ילדים, הורים, אחים ואחיות. תמיר היה תושב אילת והותיר אחריו זוג הורים, ושני אחים. יחד איתם נפצעו עוד ארבעה לוחמי מילואים, כולם מגדוד 2855 של חטיבה 55 של הצנחנים.
רס"ן (מיל') הראל בירנשטוק ורס"ם (מיל') תמיר וקנין | צילום: דובר צה"ל
יונת, אמו של הראל ספדה לו: "בן שלי, בני בכורי שלי, בן יפה שלי, מתוק שלי, שאני כל כך אוהבת. אני לא מאמינה שזה קרה ואני אף פעם לא אאמין שככה נלקחת מאיתנו. הפכת אותי לאמא וגם לסבתא ואליה הגיבורה, שהיא כמו בת בשבילנו, עמדה לצדך לאורך כל הדרך. אליה ידעה כמה חשוב לך הצבא וכמה הפיקוד ערכי בעיניך. אמרת לי: 'אמא, בסוף כולם מתים ואם למות אז לפחות ככה'".
"איך אפשר להבין שילד, פצצת אנרגיה כמוך, שוכב כאן בשקט? חשבתי שאנחנו יודעים מה זה לב כואב, עכשיו נלמד מה זה כאב. ילד שלי, איך נפרדים מילד? אני לעולמי עולמים לא אראה אותך יותר, לא אריח את הריח שלך ולא אהנה מהחיבוק שלך, שלא אצחק ממך, שלא אדבר איתך. ריבונו של עולם - אולי די עם הכאב הזה שכל כך הרבה משפחות חוות?! כמה קשה בארץ הטובה. בבקשה די! אנחנו נקום ונתחזק בדיוק כמו שהראל היה רוצה, אבל עוד מעט, בסדר? אני רוצה עוד קצת לבכות", אמרה האם.
שלמה, אביו של הראל ספד לו: "בני, אהובי, כל כך אוהב אותך, כל כך גאה בדרך שבה הלכת, אפילו יכול לומר שקינאתי בך. הצלחת למתוח את כל הגבולות עוד ועוד ובכל כך הרבה תחומים. הפכת אותנו לאבא ואמא מאושרים עד הגג. להיות יחד, לגדול ביחד ולראות יחד את המשפחה המופלאה שאתה ואליה מקימים עם ארבעת ילדיכם: אורי, גפן, מעיין וזיו-ישראל. רציתי לומר תודה על ל"ה שנים שזכינו בך, אך איני מסוגל, קשה לי, זה מבחן אמונה גדול בשבילי, אני מרגיש את הסכין בלב. אי אפשר לקבל את זה שהורים יקברו את ילדיהם.
"בירנשטוק זה מותג צמרת. אולי אנחנו עכשיו חלשים, מובסים ובוכים, אבל אני מבטיח לך, הראלי, שאף אחד לא יכול עלינו וששון ושמחה תמיד יהיה בביתנו - עם ישראל חי", חתם האב.
האחות כנה ספדה: "אני מרגישה בחלום, איך המוות דפק בדלת שלנו? מנסה למצוא את המילים שיעזרו לי להיפרד ממך, אבל רק מחנק תופס אותי כשאני חושבת בכלל על פרידה ממך. תמיד הסתכלתי עליך בהערצה, הרגשתי גאווה שאתה אחי. כל קורס שעשית בצבא, סיימת בהצטיינות. כמה לא מובן מאליו הזמן שבילינו יחד כל המשפחה, כמה תכננו את הטיול הבא שלנו ואני לא יכולה לדמיין טיול בלעדיך. הראל, תעיר אותי מהסיוט הזה, אני לא יכולה להחזיק את הכאב הזה עד סוף חיי. תודה לך על 32 שנים נפלאות ושמחות, נוח בשלום, אוהבת אותך וכבר מתגעגעת".
האח אסף ספד: "היית הכי מוכשר בעולם, הכי ווינר שיש, כל דבר שעשית היה מצוין. הצבא כל-כך בער בך, רצית להיות מג"ד וצה"ל הפסיד את המג"ד הכי טוב שאני יכול לדמיין. אתה איש של אנשים, של עוצמות אדירות, שמחה בלתי פוסקת, ווינריות וחוכמה ואלו התכונות הכי טובות שיכולות להיות למפקד. אני אתגעגע לאח הגדול ששומר עלי, לשמוע אותך צוחק על כל דבר שזז בלי מעצורים. כל החלומות שלי תמיד כללו אותך, אני מסתכל פה על ארבעתנו האחים וזה הזוי, איפה אתה?"
משפחתו של רס"ן הראל בירנשטוק בהלוויה בהר הרצל | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
האח מתן ספד: "אני מסתכל על תמונות שלך ומסרב לקבל את רוע הבשורה. איך אפשר להכיל כמות של חיות כזו שאבדה ולא תשוב. איך אתה הולך כשיש עוד כל כך הרבה דברים לעשות? ומה יהיה איתנו עכשיו? חלמתי לגור לידך, לראות את הילדים שלנו משחקים יחד. כמה הייתי גאה בך. תודה הראל, על 27 שנים שבהן היית אחי הגדול, על מה האור שהיית בחיים שלי, החיוך, הצחוק, החוויות. בשם המשפחה אנו משתתפים בצער משפחת וקנין ומייחלים להחלמת הפצועים. יהי זכרך ברוך, אחיי היקר. אוהב אותך לנצח".
בת הזקונים, עתר, ספדה: "מאז שאני בכיתה א' אתה בצבא. האח הגדול, הגיבור והמרשים שכולם הסתכלו עליו בהערצה. היית יושב ללמוד איתי במשך שעות לבגרות במתמטיקה, בסדר ובסבלנות, מסביר לי לפרטי פרטים איך לפתור ולמה, ואני לא הבנתי איך אתה יודע הכל. היית רוקד בכל מקום בלי בושה, לא היה אכפת לך מה יגידו, וכולנו אחריך.
"כשחששת ממורל ירוד בפלוגה הפכת עולמות כדי לטפל בזה, עשית הכל כדי להראות ללוחמים שאכפת לך באמת. אתה אבא מדהים, לעולם לא ייחרט לי איך התרגשת מכל ילד וילד, איזה קשר מיוחד ואמיתי היה לך עם כל אחד מהם.
"בעבר כשהיה צריך לספר בשורות קשות, אתה זה שהיית מספר לי אותן, אז איפה היית עכשיו? למה השארת אותי לשמוע את זה לבד? איפה אתה שתחזיק את כולנו? אני אוהבת אותך אחי הגדול, לנצח תהיה אחי הגיבור. אני לא רוצה להפסיק לדבר כי זה אומר שזה באמת נגמר, אבל כנראה שזה באמת הסוף".