"אחרי הרבה שנים במעמד של אברך מתמיד, אתה יוצא לעבוד. אתה מגיע לשוק עם כבוד התורה שלך, אבל בלי כישורים. אתה מוכשר נורא: השתפשפת, למדת תורה, הראש שלך חד וחריף. אבל בסוף אתה עובד בעבודות הכי מבזות שיש.
"אני הייתי נהג ביד־שרה, עשיתי הובלות. אני עוצר ברמזור ומסתכל על הנהג שלידי, אתה יודע איזה נהג הייתי רואה? זה היה מפדח אותי. זה אני? זה הקולגה שלי? שם אני נמצא? הייתי נכנס למוסך ברמלה לתקן את הטרנזיט, אתה יודע עם מי הייתי שם במוסך, מי עמד לידי בהמתנה? ואני שואל את עצמי, מה אני עושה פה? בגיל ארבעים אני יודע שאני אמור לצאת ולהכשיר את עצמי למקצוע, אבל זה קשה, קשה מאוד".
מוסדות שלא נמצא בהם מורה אחד שהוכשר להוראת מתמטיקה או אנגלית, סווגו כמלמדים את תוכנית היסוד במלואה ותוקצבו בהתאם
את המונולוג העגום הזה השמיע לאחרונה גבר חרדי בריאיון לאתר "כיכר השבת". אילו הוא היה זוכר את הדרכת חז"ל, "פְּשוֹט נבלה בשוק ואל תזדקק לבריות", אולי היה יוצא לו קצת פחות מתנשא על הקולגות, אבל הכאב שלו אותנטי. אברכים שליטשו את יכולותיהם הקוגניטיביות בסוגיות למדניות חריפות, מגלים שהם צריכים להאכיל את ילדיהם ומוצאים את עצמם מועסקים כנהגים או מסדרי ארגזים בסופר כדי להביא טרף למשפחתם. לא פלא שהם חשים דיכאון מז'ורי ומשבר זהות. המציאות השבורה הזו עומדת בבסיס עתירה שנידונה בבג"ץ בימים אלה, בדרישה להתנות את מימון רשתות החינוך החרדיות הגדולות בלימודי ליבה ממשיים.
הכי מעניין
שקר לבן מתאדה באוויר; שקר קטן יוצר פצע קטן; שקר גדול גורם לפצע גדול; שקר ענקי כבר קורע את המציאות עד שלא ברור איך תופרים אותה מחדש. כך ניתן לסכם את התשובה לעתירה שהגישה לפני כמה ימים היועמ"שית. השקר שנחשף הוא הפער הבלתי נתפס בין הצהרות מוסדות החינוך החרדיים בדבר היקף לימודי הליבה הנהוגים בהם, ובין מה שהם מלמדים בפועל.
תלמוד תורה חרדי. | צילום: יונתן זינדל/פלאש90
במוקד העתירה עומדות שתי רשתות החינוך החרדיות הגדולות, "החינוך העצמאי" המזוהה עם יהדות התורה, ו"מעיין החינוך התורני – בני יוסף" המקורבת לש"ס. בפברואר, לאחר הגשת העתירה, הוציא בית המשפט צו על תנאי. מדוע, שאלו השופטים, לא יקבע משרד החינוך מנגנון פיקוח שאיננו נשען רק על דיווח עצמי (שאמינותו מפוקפקת) או על ביקורים מתואמים מראש (שבהם מדברים רק עם המנהל ולא נכנסים לכיתות). עוד שאל בג"ץ: אם אנחנו רוצים לדעת איזה בית ספר אכן מלמד את כל לימודי הליבה שהוא חייב ללמד, באמצעות מורים שהוכשרו לכך וברמה נאותה – האם יש לנו נתונים מהימנים?
83 עמודי התשובה של המדינה מספקים מענה מטריד: המדינה לא באמת יודעת. זה לא שאין בכלל פיקוח: יש קומץ מפקחים, יש דיווח על מערכות שעות שהקשר בינן ובין המציאות לא ברור, לעיתים רחוקות יש אפילו ביקורי פתע. אבל הפיקוח הוא למראית עין, ומשרד החינוך איננו אוכף את חובות ההוראה המוטלות על הרשתות. משרד החינוך שותף במעל בכך שהוא מסרב לפרסם את תוצאות מבחני המיצ"ב בקומץ בתי הספר החרדיים שבהם הם מתקיימים.
הכסף גדול מאוד. בשתי הרשתות לומדים כ־210 אלף תלמידים ב־517 בתי ספר. תקציב החינוך העצמאי מגיע לכ־1.9 מיליארד שקל בשנה, ותקציב בני יוסף לכ־1.2 מיליארד. מבחינה משפטית העסקה פשוטה: אף שמדובר במוסדות מוכרים שאינם רשמיים, שבדרך כלל זכאים לעד 75% תקצוב, שתי הרשתות זוכות להסדר חריג של תקצוב מלא "ככלל ילדי ישראל". בתמורה הן חייבות בלימודי ליבה מלאים.
תלמוד תורה חרדי בירושלים. למצולמים אין קשר לכתבה. | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
אלא שבמשך שנים הצליחה המדינה להפוך את העסקה הפשוטה הזאת לישראבלוף. מלכתחילה נקבעה לחינוך החרדי תוכנית לימודי יסוד מקילה יותר. אחר כך התפתחה "שיטת המנעד", שאפשרה למוסדות ללמד בין 75% ל־100% מן התוכנית. ואז גם החישוב עצמו נעשה בשיטה שמסכמת שעות בלי לתת משקל מספיק למקצוע, לשכבת הגיל או לתוכן הספציפי שנלמד.
התוצאה כמעט סאטירית: לפי כתב התשובה, מוסד שאינו מלמד כלל מתמטיקה בכיתות ז'־ח' יכול עדיין להיחשב כמוסד שמלמד יותר מ־90% מתוכנית היסוד. שורה ארוכה של מוסדות שלא לימדו מקצועות כמו אנגלית או מתמטיקה בשכבות גיל שלמות, סווגו כאילו הם מלמדים יותר מ־95% מהליבה. המדינה אף מודה שגם כאשר בוצע לכאורה קיזוז תקציבי בגלל אי עמידה בליבה, היה זה במידה רבה קיזוז "על הנייר": מנגנון התקצוב החזיר לרשתות בסוף השנה את הוצאותיהן בפועל. כלומר המדינה יצרה תנאי, מדדה אותו באופן בעייתי, ולא הפעילה שום סנקציה על הפרתו.
כזכור, כל התסבוכת הזו החלה כשהפוליטיקאים החרדים ביקשו להחיל את תוכנית "אופק חדש" על המורים במגזר. במקור זוהי תוכנית שנועדה לעודד אקדמיזציה של צוותי ההוראה, והעותרים דרשו מהמדינה לספר להם מי הם אותם מורים המבקשים להשתלב בתוכנית. אז התברר עומק הבור. בין השאר התגלה שבבתי ספר מסוימים ישנה משבצת ללימודי אנגלית, כאשר בפועל מלמדים בה יידיש. זו גם שפה זרה, לא?
עוד כתבות בנושא
לפי נתוני שנת הלימודים תשפ"ד, רק 8% מהמורים בשתי הרשתות עברו הכשרה מקצועית מינימלית. הנה הנתונים שומטי הלסת: ב־79% מן המוסדות לא נמצא אף מורה שהוכשר להוראת מתמטיקה ושובץ בכיתות ז'־ח'; ב־87% לא נמצא בשכבות הללו אף מורה שהוכשר להוראת מדעים; וב־76% לא נמצא אף מורה מוכשר לאנגלית המשובץ בכיתות ז'־ח'. במדגם חלקי שנבדק נמצאו 44 מוסדות שאין בהם אפילו מורה אחד המוכשר ללמד מקצוע ליבה. כן, אפילו לא אחד. והפארסה היא ש־35 מהם סווגו בידי משרד החינוך כמוסדות המלמדים את תוכנית היסוד במלואה. צריך להתעכב על זה רגע: המדינה יודעת שבבית הספר אין אף מורה המוכשר ללמד מקצוע ליבה, וזה לא מפריע לה לסווג אותו כמוסד שמלמד לימודי ליבה מלאים.
החברה החרדית מונה כיום כ־1.45 מיליון נפש, ו־57% מהם עדיין אינם בני עשרים. בתשובת המדינה עצמה לבג"ץ מובהר שהסיבה להתנות תקצוב מלא בלימודי ליבה היא הצורך האקוטי להקנות לדור הצעיר ידע, מיומנויות וכלים שיאפשרו לו לרכוש בעתיד השכלה ולהשתלב בתעסוקה ובחיים האזרחיים. בפועל, זה לא קורה.
חלק מהבלוף הוא הסירוב לעשות שימוש בכלי בקרה אובייקטיבי: החינוך העצמאי לא השתתף עד כה במבחני המיצ"ב ובמבחני תנופה שהחליפו אותם, ורשת בני יוסף הסכימה להצטרף אליהם רק בשנתיים האחרונות, כנראה בזכות הלחץ של בג"ץ והיוע"משית. שר החינוך יואב קיש מסייע להם ומסרב לפרסם את תוצאות המבחנים. כך קרה שבמשך שנים לא היו למשרד נתוני תוצאה אובייקטיביים שמאפשרים לדעת לא רק אם לימדו, אלא אם התלמידים באמת למדו וברמה הנדרשת.
עוד כתבות בנושא
בתשובתה, היועצת המשפטית לממשלה דורשת לבטל את שיטת המנעד, לחייב את מנהלי בתי הספר בדיווח ישיר, להרחיב את מבחני המדידה, לקבוע סנקציות תקציביות אמיתיות, ובמקרה הצורך להוציא מוסד מן הרשת ולהעביר אותו להגדרת מוסדות הפטור שאינם מצהירים על לימודי ליבה ומתוקצבים בהתאם. הכשרת המורים אמורה להיכנס למסלול הדרגתי שיימשך עד חמש שנים, ובחלק מן הדרישות מוצעת תקופת מעבר.
זהו עדיין כתב תשובה, לא פסק דין, והוא כולל תקופות מעבר ומסלולי תיקון מתוך הבנה שאי אפשר לשנות מסלול של נושאת מטוסים בתמרון חריף מדי. אם עמדתה של בהרב־מיארה תתקבל, מוסד שיחליט להשתנות ולעמוד בדרישות יוכל להישאר ברשת. מוסד שלא ירצה בכך, יוכל להפוך למוסד מוכר־שאינו־רשמי או למוסד פטור בתקצוב נמוך יותר. זו עשויה להיות התחלה של תיקון, באמצעות יצירת קשר בין חובות לזכויות. המדינה תקבע סוף־סוף שהזכות לתקצוב מלא חייבת להיות צמודה להוכחה שהחובות שמולו מתקיימות בפועל.
עוד כתבות בנושא
