בעוד המציאות סביבנו משתנה מדי יום, רבים חשים כי מערכת החינוך הישראלית קופאת על שמריה כבר שנים רבות. על רקע תחושה זו עוררה תוכנית הביזור הדרמטית של משרד האוצר שהתפרסמה השבוע, המציעה להעביר את ניהול מוסדות החינוך ועובדי ההוראה לידי הרשויות המקומיות, דיון סוער. בין אם תהיה מהפכה כזו או מהפכה אחרת, דבר אחד ברור: ישנה הסכמה מקיר לקיר שכך זה לא יכול להימשך.
אם אבקש מכם לדמיין את מדינת ישראל בשנת המאה שלה מבחינה ביטחונית, כלכלית או חברתית, סביר להניח שיהיה לכם קשה לדמיין מה יהיה בדיוק המצב. בכל אחד מהתחומים האלה ברור לנו שיכולים לקרות כל כך הרבה שינויים, משברים והתפתחויות שישפיעו וישנו את מצבה של מדינת ישראל.
אבל מה אם אבקש מכם לדמיין איך ילמדו הילדים שלנו במדינת ישראל בשנת המאה? סביר להניח שבאופן אוטומטי תדמיינו בדיוק את מה שמוכר לנו - הרי מערכת החינוך הישראלית לא משתנה כבר עשרות שנים, אז למה שתשתנה עכשיו?
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
אבל המציאות מתנפצת לנו בפנים יום יום: מערכת כושלת שהמורים והמנהלים חשים כלפיה ניכור, ההורים איבדו בה אמון, התלמידים איבדו בה עניין בתחושה שהיא אינה רלוונטית, ואינה נותנת להם שום תחושה של משמעות - ולמעשה, לא ניתן להצביע על תחום אחד שבו היא מצליחה.
האם זה סביר שמערכת כל כך כושלת פשוט תמשיך באותו אופן?
אז נכון שכל אחד מהשרים שנכנס לתפקידו מביא איתו כל מיני תוכניות ורפורמות, אבל לרוב הן כוללות כל מיני פלסטרים של תוספת תקציבית, תוספת שעות ושלל תוכניות. בפועל כולנו מסתכלים ומבינים שזה פשוט לא עובד, וזה לא מביא את השינוי הגדול שנדרש כאן.
בשונה מתחומים רבים שעליהם יש ויכוחים וחוסר הסכמות בחברה הישראלית, דווקא בחינוך ישנה הסכמה רחבה מקיר לקיר לגבי איך שינוי כזה צריך להיראות.
מדובר בשינוי עומק של כל המנגנונים והמבנים של מערכת החינוך - מטיפול במבנה המגזרי של המערכת שמחלק אותה לארבע מערכות חינוך ומגביר את הקיטוב במדינת ישראל, דרך שינוי עומק בצורה שבה לומדים: לא עוד שיעורים של 45 דקות שבהם יושבים למעלה מ-30 תלמידים ולומדים יחד באותה הצורה, ולבסוף שינוי מודל העסקה והתקצוב של מערכת החינוך באופן שיאפשר גמישות ואוטונומיה רבה יותר לרשויות ולמנהלים.
המשמעות היא לקחת את כל מה שמוכר לכולנו ופועל כבר שנים כמערכת החינוך ופשוט לנער אותו לחלוטין ולבנות אותו מחדש.
עוד כתבות בנושא
הפוליטיקאים שלנו יודעים שזה מה שצריך לקרות, אבל במקום להתמודד עם המציאות ולקדם את השינויים, הם מעדיפים לגלגל את הבעיות הלאה ולשים פלסטרים לא רלוונטיים.
כאן מגיע התפקיד שלנו כציבור: הגיע הזמן שלנו לקום ולדרוש מנבחרי הציבור שלנו לעשות את המהפכה הנדרשת, לתת להם את האומץ והלגיטימציה הציבורית, ולומר להם שאנחנו נעמוד מאחוריהם אם הם יקחו על עצמם להוביל את שינויי העומק הנדרשים, כי האמת הכואבת היא שאם לא נטפל במערכת החינוך עכשיו - אנחנו עלולים פשוט שלא להגיע לשנת המאה.