יש רגעים שבהם כאשת חינוך אני מביטה בילדים ובבני הנוער ופחות מודאגת ממה שהם יודעים, ויותר ממה שהם כבר אינם מכירים. לא משום שחסר להם ידע במתמטיקה או באנגלית, אלא משום שהם הולכים ומאבדים את השפה היהודית הבסיסית שממנה צמחנו כעם.
אינני מדברת על כפייה דתית, ואף לא על ויכוח בין חילונים לדתיים - אני מדברת על זהות. על היכולת של ילד בישראל להבין מהי מגילת רות, מדוע אנו מציינים את תשעה באב, מה מסמלת חנוכה מעבר לסופגניות, או מדוע הביטוי "כל ישראל ערבים זה לזה" אינו רק משפט יפה אלא תפיסת עולם. זהו מטען תרבותי, היסטורי וערכי, שבלעדיו קשה לבנות חברה בעלת חוסן.
מערכת החינוך בישראל עוסקת רבות בהישגים, במבחנים, בטכנולוגיה ובחדשנות - ובצדק. העולם משתנה במהירות, ואנו מחויבים להכין את תלמידינו לעתיד. אך נדמה שבדרך שכחנו לשאול שאלה יסודית יותר: מי הם יהיו כשהם יגדלו? לא רק במה יעבדו, אלא לאיזו שרשרת דורות הם ירגישו שייכים.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
גם רפורמת גפ"ן (גמישות ניהולית פדגוגית) שמתוקצבת מכספי הציבור, אשר העניקה לבתי הספר חופש רחב לבחור תכניות העשרה, מעלה שאלה ערכית. כאשר מנהלים יכולים לבחור בין מאות תכניות בתחומי חדשנות, קיימות, מנהיגות, רב-תרבותיות ואקטיביזם, אך לא תמיד בוחרים להעמיק דווקא במורשת ישראל, בציונות ובזהות יהודית, אי אפשר להתעלם מהמסר החינוכי שעובר לתלמידים: מה חשוב יותר ומה נדחק לשוליים.
זהות יהודית איננה רשימת מצוות - היא סיפור משותף. היא שפה, תרבות, ספרות, מוסר וזיכרון היסטורי. היא התנ"ך, שירי חיים נחמן ביאליק ולאה גולדברג, מגילת העצמאות לצד מגילת אסתר, ערבות הדדית לצד אחריות אישית. כאשר המרכיבים הללו נדחקים לשוליים, נוצר חלל. והחלל הזה אינו נשאר ריק, הוא מתמלא בזהויות אחרות, לעיתים שטחיות, ולעיתים כאלה שמנותקות לחלוטין מהסיפור הישראלי.
לאחרונה, בעקבות הדיון הציבורי שהתעורר סביב התוכנית "אשרף מרואן" בערוץ 14, חזרה ועלתה שאלה עמוקה יותר מהוויכוח התקשורתי עצמו: איזה יחס מעניקה מערכת החינוך לזהות היהודית של תלמידיה? בשנים האחרונות, ובמסגרת פעילויות של"ח ותוכניות חינוכיות שונות, יוצאים תלמידים לביקורים במסגדים ובכנסיות כחלק מהיכרות עם הדתות והתרבויות המרכיבות את החברה הישראלית.
ההיכרות עם האחר היא ערך חשוב, ויש מקום לחנך לסובלנות, לכבוד ולהבנת השונה. אולם, לצד זאת, ראוי לשאול האם מערכת החינוך מקדישה את אותה תשומת לב גם להעמקת ההיכרות של תלמידיה עם מורשתם, עם סיפורו של העם היהודי ועם הזהות הלאומית שעליה מושתתת מדינת ישראל. דווקא במדינה המגדירה את עצמה יהודית ודמוקרטית, האיזון בין פתיחות לעולם לבין חיבור לשורשים הוא אתגר חינוכי מהמעלה הראשונה.
על פי דיווחים של ארגון "מאירים" ניכר כי שיעורי תנ"ך אינם חלק מתוכנית הלימודים בבית ספר רבים ברחבי הארץ. כאשר תלמיד מסיים 12 שנות לימוד מבלי להכיר את מקורותיו, איננו יכולים להתפלא על תחושת הניכור, על הקיטוב ועל חוסר היכולת לנהל שיח משותף. חברה שאינה חולקת מכנה תרבותי בסיסי מתקשה לייצר סולידריות בשעות מבחן.
גם החלטות מדיניות של השנים האחרונות מלמדות על מגמה מדאיגה. בשנת 2022 קידם משרד החינוך רפורמה שביטלה את בחינות הבגרות החיצוניות בתנ"ך, בהיסטוריה, בספרות ובאזרחות, ובפועל גם צמצמה את היקף העיסוק במקצועות הרוח לטובת עבודות רב-תחומיות. רבים מאנשי החינוך התריעו כבר אז כי כאשר מקצועות המכוננים את הזהות היהודית והלאומית מאבדים ממעמדם, המסר לתלמידים ברור: יש מקצועות שנחשבים חשובים יותר, ויש כאלה שאפשר לוותר עליהם.
עוד כתבות בנושא
כמנכ"לית העמותה לקידום החינוך המשלים, אני פוגשת מדי יום מסגרות חינוכיות שמוכיחות שאפשר אחרת. דווקא מחוץ לשעות הלימודים, דרך יצירה, מוזיקה, תיאטרון, סיורים, מפגשים בין-דוריים וחוויות קהילתיות, ניתן לחבר ילדים אל הסיפור היהודי באופן חי, רלוונטי ומעורר השראה. לא באמצעות הטפה, אלא באמצעות חוויה. לא דרך מבחן, אלא דרך משמעות.
הזהות היהודית אינה יכולה להיות נחלתם של שיעורי תנ"ך בלבד. היא צריכה להשתלב בכל רובדי החינוך: בשפה, באמנות, בספרות, בהתנדבות, במנהיגות ובחיי הקהילה. דווקא בחברה הישראלית המגוונת, חינוך לזהות איננו גורם מפלג; הוא יכול להיות הגשר שמחבר בין עולמות שונים.
אחרי טבח שמחת תורה ראינו כיצד ברגעי משבר התעוררה תחושת השייכות העמוקה ביותר. ראינו אלפי צעירים, חילונים, דתיים, מסורתיים וחרדים שהתגייסו בהתנדבות, הקימו חמ"לים, אירחו משפחות מפונות, תרמו ציוד וליוו משפחות שכולות. גילינו מחדש את כוחה של הערבות ההדדית, את תחושת העם ואת האחריות המשותפת. גילינו שהזהות המשותפת עדיין קיימת. השאלה היא האם נמתין למשבר הבא כדי להיזכר מי אנחנו, או שנבחר לטפח את הזהות הזו גם בימי שגרה. מדוע החוט המקשר ביננו מתעורר רק בשעת חירום ולא מטופח כחלק בלתי נפרד ממערכת החינוך.
הוויכוח על זהות מערכת החינוך איננו מאבק בין דתיים לחילונים, וגם לא בין ימין לשמאל. הוא דיון על דמותה של החברה הישראלית בעוד דור או שניים. האם נגדל כאן אזרחים שמכירים את שורשיהם ולכן מסוגלים גם לכבד את שורשי האחר, או שנמשיך לגדל דור שמכיר היטב את העולם - אך מתקשה לזהות את הבית?