מתי בפעם האחרונה שלחתם הודעת וואטסאפ למורה של הילד שלכם? סביר להניח שזה קרה בשבוע האחרון, אולי אפילו אתמול בערב, ואולי, עם יד על הלב, בשעה שרוב האנשים כבר סיימו את יום העבודה. במערכת החינוך הישראלית, הזמינות המוחלטת כמעט של המורים נתפסת לא פעם כסימן לקשר טוב - חם, בלתי אמצעי, בגובה העיניים. המורה היא רחלי ולא גברת כהן, הנייד שלה זמין, ובכל רגע נתון אפשר לשאול על שיעורי הבית, על הציון במבחן או על תקרית שהתרחשה בהפסקה.
אבל מתברר שהקרבה הזו גובה מחיר כבד. היא שוחקת את גבולות התפקיד של המורים, מטשטשת את המרחב המקצועי והאישי שלהם ולעיתים הופכת זמינות לדרישה שאין לה סוף. מה קורה כאשר המודל החינוכי הישראלי ניצב בפני תפיסה חינוכית אחרת כמעט לחלוטין? זו הייתה נקודת המוצא של מחקר חדש שערכה ד"ר שירה בסר־בירון, מרצה בתוכנית לתואר ראשון בחינוך לגיל הרך במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט.
עוד כתבות בנושא
המחקר התבסס על 32 ראיונות עומק עם אמהות ישראליות שילדיהן לומדים בכיתות א-ח במערכת החינוך הציבורית בברוקליין, פרבר של בוסטון. כולן הכירו מקרוב גם את מערכת החינוך הישראלית, והפערים שתיארו יצרו תמונת מצב מרתקת.
הכי מעניין
ד"ר שירה בסר־בירון, עורכת המחקר: "הציר הבולט ביותר שעלה מהראיונות הוא פער ציפיות תרבותי עמוק. לא פעם הציפייה הראשונית של אמא ישראלית שמגיעה לרילוקיישן בארצות הברית היא לחוות ריחוק, קור ואפילו ניכור. פתאום אין וואטסאפ כיתתי, המורים לא מחלקים את מספר הטלפון האישי שלהם, והתקשורת מתנהלת כמעט אך ורק במיילים רשמיים שהמענה עליהם עשוי להגיע רק אחרי יום או יומיים. המורה הוא לא חבר. אל המורים פונים בתואר רשמי Mr., Mrs., Ms. ואספות ההורים קצובות בדקות, לרוב עד 20 דקות לפגישה, ומתנהלות בדייקנות אמריקאית מרשימה".
תיאור זה נשמע כמו סיוט לכל הורה ישראלי שרגיל למעורבות מוחלטת ולתקשורת בלתי אמצעית, אבל לאורך זמן, הראיונות חשפו תמונה מורכבת ולעיתים הפוכה. האמהות הישראליות גילו שהדיסטנס האמריקני, השמירה הקפדנית על גבולות וזמני פנייה, והחוקים הברורים הם לא עדות לניכור. לעיתים הם דווקא מבטאים כבוד למקצועיות של המורה ולזכותו לחיים אישיים ולצורך של המערכת כולה לפעול בתוך מסגרת ברורה.
כדי להבין את שורש השינוי בין התרבות הישראלית לתרבות האמריקאית אפשר להיעזר במושג אנתרופולוגי שטבע החוקר אדוארד הול, שהבחין בין תרבויות עתירות הקשר לתרבויות דלות הקשר. התרבות הישראלית נוטה להיות עתירת הקשר: קשר אישי, גמישות, ספונטניות חשובים בה מאוד. לעומת זאת, התרבות האמריקנית נוטה להיות דלת הקשר: האינטרקציות מעוגנות בכללים מפורשים, בערוצים ברורים ובמבנים מוסדיים. כשהפער הזה נכנס לבית הספר, הוא משנה מן היסוד את השאלה הפשוטה לכאורה: איך הורה אמור לפנות למורה?
עוד כתבות בנושא
בישראל, המחיר של היעדר רשמיות הוא לא רק סגנוני. היעדר כללים ברורים עלול לפרוץ את המרחב המקצועי של עובדי ההוראה ולהפוך אותם זמינים לפניות דחופות, לתביעות בלתי פוסקות ולעיתים גם ללחצים שאינם סבירים. במקרים קיצוניים יותר, המרחב הפרוץ הזה עלול לאפשר גם התנהגות כוחנית מצד הורים, המשוכנעים שהסמכות נמצאת בידיהם ולא בידי אנשי המקצוע.
פער משמעותי נוסף שעולה מהמחקר מתגלה באופן שבו שתי המערכות מדווחות להורים על ההישגים הלימודיים של ילדיהם. בארצות הברית ההורים מתארים שקיפות רציפה של ההישגים הלימודיים לאורך כל השנה באמצעות מערכות דיגיטליות ואפליקציות ייעודיות דוגמת ClassDojo, שבהן מוזנים ציונים, משובים, הודעות ועדכונים לאורך השנה. אמנם בישראל קיימות מערכות דומות, אך לפי חוויית המרואיינות, השימוש בהן נחווה לא פעם כעקבי פחות, והמידע הלימודי מגיע לעיתים באיחור או מתרכז בתקופת התעודות.
דווקא השקיפות הדיגיטלית הזו משנה את תפקידו של המפגש האנושי. כאשר הציונים, המטלות והעדכונים זמינים לאורך השנה, אסיפת ההורים יכולה להתפנות לשאלות רחבות יותר: מה מצבו הרגשי של הילד? איך הוא משתלב בכיתה? כיצד הוא עובד בצוות? מה קורה בהפסקות, בקפיטריה ובמרחבים החברתיים של בית הספר? לעומת זאת, בישראל תיארו חלק מהאמהות מפגשים אישיים שנשארו ממוקדים מדי במרדף אחר ציונים, הישגים ותעודות.
מעבר לכך, המודל האמריקני מציג תפיסה קהילתית רחבה יותר של בית הספר. המורים והנהלת בית הספר מספקים להורים הרצאות העשרה בנושאים כמו התמודדות עם סכנות ברשת, מניעת אלימות ושימוש בסמים וניהול כלכלי של משק הבית, לצד יוזמות מחברות כמו מפגשי זום שבועיים שבהם המורים מקריאים סיפור לילדים הצעירים. כך נוצרת אפשרות מעניינת: הגבולות המקצועיים של המורה נשמרים, אבל ההורה עדיין זוכה למעורבות עמוקה, מכבדת ועניינית. האם אנחנו צריכים לאמץ את המודל של ארצות הברית?
צילום: פרטי
ד"ר שירה בסר־בירון אמרה: "אין הכוונה להעתיק את המודל האמריקני כמו שהוא. גם הוא, כפי שעולה מן המחקר, זקוק לעיתים ליותר גמישות, חום אישי ונגישות רגשית, כדי לרכך היררכיות נוקשות מדי ולמנוע תחושת ריחוק. אבל דווקא מתוך ההשוואה אפשר להבין מה חסר לנו כאן: לא פחות קשר בין הורים למורים, אלא קשר שיש לו גבולות ברורים יותר. הגיעה העת שמשרד החינוך יגדיר מדיניות ברורה לתקשורת בין הורים למורים, המותאמת להקשר הישראלי: כללים בהירים לפנייה למורים, גבולות תפקיד ברורים, שעות פנייה מוגדרות, זמני תגובה ידועים מראש והעברת התקשורת השוטפת לערוצים רשמיים ומוסדרים. אם אנחנו רוצים שישארו לנו מורים במערכת, אנחנו חייבים להתחיל לכבד את המרחב המקצועי והאישי שלהם. והצעד הראשון, פשוט ככל שהוא נשמע, הוא פשוט להניח לרגע את הנייד".